בין אלפא לאומגה

25

יש בליטה ברגל של המיטה ובזוית הנכונה היא אפילו מספיק חדה כדי לחתוך את החבל לאט לאט. הזוית הזאת מכריחה אותי לשבת על הרצפה ולעקם את ידי בזוית כל כך לא נוחה שאני חייבת לעשות הפסקה כל כמה שניות.
אני משחררת את ידי מהחבל שהכאיב לי, העור סביב המפרקים אדום וחבול בגלל החבל, עוד סיבה לכעס ההולך ונבנה אצלי. אני קמה ודוחפת ברגלי את שאריות החבל החתוך מתחת למיטה, ארוויח כמה שניות יתרון אם הם יחשבו שהידיים שלי עוד כבולות. אין שום דרך למדוד את הזמן שחולף בחדר, אבל הרעידות והבחילות שהיו תופעות לוואי למה שהם נתנו לי נעלמו לחלוטין, אז אני יכולה רק להניח שחלף מספיק זמן ויש לי רשות רשמית להיות משועממת.
קול של מפתח מסתובב גורם לי לזנק לישיבה על המיטה לא שוכחת לשים את ידי מאחורי גבי, שיראה כאילו לא חתכתי את החבל.
דמייאן נכנס פנימה אבל הוא לא לבד "אתה!" השמאן מחייך בזחיחות לשמע הקריאה המופתעת שלי "תמיד טוב לראות מישהו מהקהילה שלך לא?" אני מזנקת ממקומי בכעס עוד לפני שהוא מסיים את המשפט, שוכחת שאני צריכה להעמיד פנים שהידיים שלי קשורות. "יצור שפל שכמוך! שד מהגיהנום!..." לוקחות לי כמה שניות להבין שאני לא מצליחה להתקדם, דמייאן תפס את ידי ומונע ממני לעשות את מה שרציתי שהיה להכות את השאמן עד אובדן הכרה. "יש לה רוח לחימה יפה" דמייאן שורק אחרי שאני קורסת בידיו באפיסת כוחות "ואני בטוח שעוד לא ראינו הכל" השאמן תופס את פני בידו "זו האש בעיניים שלה-" אני מסיטה את פני בחדות וידו עוזבת אותי. דמייאן גורר אותי חזרה למיטה ומוצא את שאריות החבל "בחורה חכמה... אבל בזבזנית. זה היה חבל טוב" אני אפילו לא מביטה בו עיני נעוצות בשאמן מתפללת שהמבט שלי יוכל להרוג כדי שאוכל להיפטר לפחות מהצקה אחת. "את בטח סקרנית למה אני כאן?" השאמן מתחיל לדבר "אני יכולה לתאר לעצמי" אני מסננת "אתה יצור שפל תאב כוח שלא בוחל לבגוד בקהילה שלו בשביל אשליה של עוצמה ויכולת" הוא מניד בראשו החיוך שהוא נותן לי זה כמו חיוך של מורה המנסה להסביר משהו לתלמידה טיפשה שלא מסוגלת להבין. "הבנת הכל הפוך. אנחנו נצאים עכשיו בקהילה שלי" הוא טופח על כתפו של דמייאן "הרבה שנים חיפשתי אחרי אדם כמוך, כשנולדת השמועה על הסימן שלך עשתה כנפיים והתפשטה לכל מקום. לחכות בסבלנות להזדמנות היה החלק הקשה בכל הסיפור" אני מאגרפת את ידי בשקט "להסתנן בתור מרגל ללהקה שלך היה הדבר הקל ביותר שעשיתי, דמייאן טיפל בכל השאר" אני קופצת ממקומי והפעם מספיקה לתת לשאמן אגרוף בצואר לפני שדמייאן מרסן אותי. הסיפוק מההתפתלות של בשמאן לאויר עוזרת לי להתעלם מהכאב כשדמייאן מעקם את ידי מאחורי הגב. "פראית כמו חתול בר" השאמן פולט בקול חנוק, הוא מחזיק את הגרון שלו בידיו פניו אדומות מכאב ומקושי בנשימה. "עוד לא ראית כלום אני אהרוג אות-" דמייאן מעלה את ידי גבוה יותר ואני נקטעת בקריאת כאב. "אולי כדאי שתלך אבי... היא לא במצב רוח לפטפט" אפשר לשמוע את השעשוע בקולו. "אני עוד אחזור" הוא מטיח בפני ויוצא במהירות מהחדר. "את רק מעודדת אותו לשבור אותך" דמייאן נשען קרוב אליו ונשימתו מחממת את האוזן שלי "אם אני אעזוב אותך עכשיו, תתנהגי בהיגיון?" אני מהנהנת בראשי, גם אותו אני רוצה להרוג אבל טיפה פחות. הוא דוחף אותי ממנו ואני מועדת קדימה כשהשיוי משקל שלי מופר. "מעולה. אז עכשיו, מה שלומך?" אני נוחרת בבוז ולא מזכה אותו בתגובה נוספת. הוא מחייך חצי חיוך כאילו כל הסיטואציה מצחיקה אותו "אני תכננתי לבוא לקחת אותך מכאן למקום נוח יותר, את יודעת אחד כזה שכולל גם שירותים ומקלחת ולא רק מיטה טובה יותר" אני מביטה בו חצי מבט "למה לי לבטוח בך?" הוא מוציא חבל נוסף מכיסו "זו לא שאלה של ביטחון, זו שאלה של ברירה"