בין אלפא לאומגה

6

אין מקום יותר טוב לערוך בו את הטקס מלבד קרחת היער שליד השמורה. כשאנחנו מגיעים סוף סוף באיחור קל כל המדורות כבר דולקות מלבד שלנו.
לכל משפחה יש מדורה שמייצגת אותה ואת המיקום שלה בהיררכיה, שלנו כמובן בקצה במעגל החיצוני.
מאחר ואבא לא יכול להחזיק את הלפיד צ'אד שהוא הבכור מדליק בשקט את המדורה שלנו, הוא עושה את זה מהר כך שעד מהרה לא יכולים להבחין שאיחרנו. "כל הבנות של הטקס בבקשה להתקרב לפה" אמא לוחצת את ידי ודוחפת מעט כלפי מרכז הקרחת.
אני מתקדמת ברגליים רועדות, מתעלמת מכל המבטים שמלווים אותי עם כל מדורה שאני עוקפת. יש לחשושים כמובן, כי אנשים לא יכולים אחרת. אבל כשאני מגיעה אל כל שאר הבנות אני ממקדת את מבטי על אחד העלים שנתפס בשמלתי. זו כמו מחאה נגד המעמד, עלה קטן שנתפס ומפר את כל הסדר.
"השמאן" הלחש עובר בין האנשים, השמאן שלנו הוא טיפוס מסתורי. זה לא אותו אחד שהעניק לי ולאחי את הקמעות, ההוא מת זמן קצר אחרי שפגשתי אותו והתלמיד שלו החליף אותו. השמאן הנוכחי הוא מסוגר יותר וממעט לצאת מפרטיות ביתו מלבד לארועים חשובים, חשובים כמו זה.
אני מציצה בסקרנות אל השמאן שלובש את הגלימה שהיא חצי אדומה וחצי שחורה, חזהו חשוף מלבד שרשראות מרובות קמעות שנראות כבדות להחריד, רגליו יחפות ועל פניו יש איורים לכבוד הטקס. השמאן נעמד מול המדורה הכי גדולה, המדורה של ראש הלהקה, "כולכם יודעים לכבוד מה התכנסנו כאן היום" הקול שלו עמוק ומעט צרוד, הוא לא משתמש בו יותר מדי. "הגיעה השעה של השמש העולה למצוא את הירח שיעמוד כנגדו" כל המעמד של השקט האנשים והאש בלילה עוצמתי לחלוטין, העיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר ולאט לאט הקשיחות של גופו נעלמת כשהוא גולש אל תפקידו האמיתי של עריכת הטקס. "תעלה השמש"
אליאס צועד קדימה ממקומו שבו הוא חיכה. אחת הבנות שעומדת לידי מתנשפת כשהיא מביטה בו. הוא לבוש במכנס כהה ושרשרת קמע אחת על צווארו, פלג גופו העליון נשאר חשוף על מנת לגלות את שריריו כדי להוכיח את היותו לוחם ראוי להמשך השושלת ושמירה על הלהקה. הוא נראה טוב, אני מבינה למה ההיא התרגשה אבל קשה לי להתעלם מהאישיות שלו אותה אני לא מחבבת בלשון המעטה. שנינו מכירים מגיל צעיר בעקבות הסיפור הגדול שעשו מהסימן שלי אז אבל זה רק גרם לי לפתח רגש שלילי כלפיו.
"במה הוכחת היכולת שלך בני?" ראש הלהקה שואל את אליאס, הוא סמכותי יותר מכל אדם שראיתי אי פעם. ראים מאיפה קיבל אליאס את גובהו המרשים ואת מבנה הגוף המוצק "האלה והשמש עדים, ברשת דמי, בשר מבשרי וחיי באפי" אליאס לא מתבלבל, בטח ישב ושינן את המילים המדוייקות כדי לא לטעות. הוא פונה אלינו וקד עמוקות "את נפשי את ליבי את מגני" הוא מבטיח. הבנות חוזרות על מילותיו ואני מוצאת את עצמי ממלמלת את המילים גם כאילו מישהו מחלץ אותן בכוח מגרוני, יש כוח גדול יותר ששולט בנו כעת.
השמאן מהנהן מרוצה ועוצם את עיניו. גופו מתחיל לרעוד וקול זמזום מוזר יוצא מבין שפתיו החשוקות. אף אחד לא מעיז לנשום כשהוא נכנס לטראנס. אני מחפשת במבטי את אייברי, הבטחתי לנופף לו אבל קשה ראות לתוך החושך כשהמדורות נושבות לכיוונינו.
"אה!" הצעקה מקפיצה אותי ואני יכולה להרגיש את האחת לידי מגחכת "מפחדת?" הלחישה צמודה לאוזני למרות שאנחנו לא אמורות לדבר "בחלומות הליל" אני מסננת בכעס, נחמד שיש על מי להוציא הכל.
"הוציאו כדור מתוך השק, תנו לרוח להדריך אתכן" השמאן מתחיל לעבור בינינו עם שק בינוני עשוי בד גס. כשהוא נעמד מולי אני מהססת לרגע "אל פחד תני לרוח להדריכך" אני מופתעת לא פחות כשהיד שלי מתרוממת בניגוד לרצוני ונכנסת לשק. האצבעות שלי סוגרות על גולה קרירה, תחושה נוראית מתחילה לטפס במעלה זרועי. אני מביטה בשמאן שמחכה שאוציא את ידי כדי להמשיך הלאה. זה כואב להכריח את האצבעות לעזוב את הגולה ולקחת אחרת, לזאת יש תחושה טובה יותר.
"פתחו את ידיכן, לאחת צריך להיות כדור לבן" הבנות ממהרות לעשות כן וקריאות אכזבה מתחילות להישמע.
אני משפילה את מבטי אל כף ידי שמסרבת בהתחלה להפתח, אני שוב נאלצת להפעיל את כל כוח הרצון שלי כדי להפריד את האגרוף שהתבצר בכף ידי.
הלבן מוכתם באדום שיוצא מתוך הפצעים שציפורני חפרו כשסירבו להפתח.