בין אלפא לאומגה

10

אני שומעת אותו נושם מאחורי ומשתחררת מהקיפאון שתפס אותי.
"אל תהיה אידיוט" אני מזיזה את ידו מצווארי ומשתחררת מאחיזתו "אף אחד לא יהרוג אותי" הוא עומד מולי אבל לא נראה מרוצה עדיין "את יודעת בכלל מה המצב בחוץ? מחוץ לבועה הקטנה הסגורה שלך שנקראת בית?" אני מופתעת לרגע מהכעס שלו "את יודעת בכלל על השכנים שלנו? את יודעת בכלל מה הולך בסביבה שלך?" הכעס שלו תופס אותי לא מוכנה. העמידה המאיימת שלו והכליאה שלי בין גופו לבין הקיר לא עושה לי טוב, אני מתחילה להרגיש איך החמצן מסרב לעבור בריאות שלי אבל אני ממשיכה לנעוץ בו מבט כועס. "לא" הקול שלי יוצא חנוק ואני משתעלת לרגע בניסיון לשחרר הכל "לא.. אני לא יודעת אבל אנשים עדיין לא רוצחים ללא סיבה-" אני נקטעת על ידי השיעול. "כמו שחשבתי... כל כך אטומה ותמימה" הוא נשמע מאוכזב ממני.  "מה יש לך?" הקול שלו נשמע פגיע יותר פתאום כשאני מתכופפת ומקפלת את בטני כשחזי מתחיל לכאוב מחוסר אויר "אני... אויר... סגור" דמעות מציפות את עיני כשהפאניקה מתחילה להשתלט עלי. כתמים שחורים מתחילים לרצד מול עיני טבל ההכרה מתעקשת להחזיק בי. משהו נוגע בי ואני בחצי עיוורון מנסה להדוף זאת, קריאת כאב קלה והדבר ההוא עוזב אותי. "אל תלחמי בי, אני מנסה לעזור לך" הקול של אליאס כבר לא קשה כמו קודם, זה יותר מזכיר טדם המדבר אל חיה פצועה בניסיון לא להפחיד אותה.
ידיים תופסות את גופי ומרימות אותי מהרצפה. אני עוצמת עיניים ופשוט מתכרבלת לתוך הבד הנעים של חולצתו, אני מותשת מהלחימה באויר ופשוט מניחה למה שלא יקרה להתרחש. "תנשמי פנימה והחוצה" הקול שלו מדריך אותי ואני מרגישה איך האויר סביבי משתנה כשהוא סוחב אותי בין המסדרונות, איך השמש שמכה בפני ברגע שדלת נפתחת והוא מוציא אותי החוצה. "פנימה והחוצה" הוא מושיב אותי על ספסל, שיש נעים לפי התחושה מתחת לאצבעותי שמיד נאחזות בשפתיו, "פנימה והחוצה" כמו מנטרה נעימה.
לוקח לי עוד כמה דקות אבל הלחץ מסביב לראותי נושר ואני מצליחה לשאוף אויר פנימה ולנשוף אותו החוצה מבלי לחרוק ובלי להחנק באמצע הדרך. "את רוצה להסביר לי מה קרה בפנים עכשיו?" אני פוקחת עיניים ומסתכלת סביבי. אנחנו בתוך איזשהו גן נסתר שחומות גבוהות מקיפות אותנו, יש שיחים ועצים עמוסי פרחים ובריכה קטנה עם מזרקה בתוכה שעל השפה שלה אני יושבת. אליאס עדיין עומד מולי הוא מתאמץ ללבוש הבעה אדישה אסל אני קוראת את הדאגה בעיניו.
"התקף חרדה... לא היו לי כאלו כבר כמה שנים" אני מחייכת בעייפות, אליאס מתיישב לידי ולוקח את ידי בידו. "מה אתה-" "בודק את הדופק שלך שקט" הוא קוטע אותי ומתרכז לרגע. זה מאפשר לי לבחון אותו לכמה שניות של שקט, שיערו בצבע חול נופל על עיניו כשהוא משפיל את ראשו מעל לידי, עינין האפורות נעוצות בי אבל כאילו רואות מעבר וכל הישיבה שלו מעט כפופה מעלי בתנוחה מגוננת. כשהוא מרים את מבטו ונועץ בשלי אני מסמיקה שנתפסתי בוהה. "הדופק שלך עוד מהיר את צריכה לנסות להרגע" אבל הוא לא עוזב את זרועי. אני מכניסה את כפות רגלי היחפות לתוך המים הקרירים של המזרקה "אני אהיה בסדר" אני ממלמלת "אני אהיה שקט יותר אם רופא יראה אותך... לא אמרת שזה לא קרה לך כבר כמה שנים? למה זה קרה פתאום?" אני מושכת בכתפי ואז מושכת את ידי אלי ומחבקת את עצמי "את התנפלת עלי... סגרת אותי בינך לבין הקיר וכעסת, השילוב של כל זה אולי... לא יודעת" אני שומעת את האנחה שלו "המילים שלך הכעיסו אותי. לא עליך ספציפית אלא על הקלות שבה את ביטלת את הסכנה. את בכלל יודעת על הסכסוך?" אני מנידה בראשי "אז תני לי להסביר לך בזמן שאת נרגעת, למרות שהסיפור הזה אולי לא הדבר הרגוע ביותר שאפשר לדבר עליו"

היי^•^ הפרק מעט ארוך ומאוד מתעכב אבל אני מבטיחה ששווה יהיה לחכות 0.0 כי בקרוב המוווווןןןן דברים לא ברורים עומדים... להתברר? להתבהר? בקיצור עומדים להבין הרבה.
בנוסף כפי שכבר אמרתי כל הפרים המתפרסמים הם נכתבים באותו הרגע שהם מתפרסמים, אין לי פרקים משוכתבים מראש והכתיבה שלי ממש תלויה במצב הרוח שלי. אני בן אדם עם מצב רוח הכי לא יציב שפגשתי עד עתה^.^ ולכן לפעמים לוקח לי זמן לפרסם אבל אני כן מתכוונת להשתדל שפרק יצא אחת לשבוע.
תחזיקו לי אצבעות שאצליח כי זה גם עוזר לי לשלוט במצבים שלי! פייטינג!