אני מניחה את התיק בפינת החדר בכוונה לא פורקת כלום ולא מכניסה דבר לארון. נטליה, הבחורה השניה שנבחרה, עושה זאת מספיק בעצמה. יש לה כמות מכובדת של חפצים שזה מחפה על שתינו, היא אפילו לא מסתכלת עלי כשהיא ממלאת את האלון שהיה אמור לשמש את שתינו. "הם יכניסו מיטה נוספת מחר בבוקר" נטליה אומרת עם הגב אלי "את תאלצי לישון על הרצפה הלילה" היא קובעת זאת כעובדה כאילו לי אין מה להגיד בעניין. "סליחה? למה שאת תשני במיטה ואני על הרצפה? לי אין מה לגיד בנושא?" היא נאנחת בהתנשאות ומסתובבת אלי משלבת את ידיה, העיניים שלה מדדו אותי כאילו אני חתיכת הפרעה שלא ברור איך אפשר לטאטא איתה מתחת לראדר. "אני הגעתי ממשפחה מכובדת, המעמד שלנו בשמערה גבוה בהרבה מ... איפה המשפחה שלך ממוקמת? מתחת לסלעים?!" היא משתמשת בקול מתקתק עד להקיא. "אולי המעמד של המשפחה שלך גבוה משלי" אני מרפה לאט לאט את האגרופים שלי מזכירה לעצמי שלהרביץ לה, גם אם זה יביא להקלה רגשית שלי, לא פיתרון. "אבל נחשי מה? שתינו נבחרנו, אנחנו באותו מעמד כרגע" אני קמה ממקומי בחלון ומתקדמת לדלת "אבל אל תדאגי, אין לי כוונה לישון איתך בחדר הזה כך שהמיטה כולה לרשותך" אני טורקת מאחורי את הדלת.
ראש מציץ מהמשך המסדרון "גברתי?" האישה מתקרבת אלי "השעה מאוחרת אין זה ראוי להוסיף לשוטט כרגע" אני מנסה להזכר מי זאת, כשהגענו לכאן אליאס מלמל כמה דברים לגבי עובדי הביתן לפני שעזב אותנו והלך לביתו. "אני זקוקה לאויר צח-" "אין זה ראוי לשוטט כרגע" היא חוזרת על עצמה קוטעת אותי. "אבל אני-" "אין זה-" "ראוי לשוטט כרגע כן הבנתי!" אני קוטעת אותה בפעם השלישית. "אבל אני לא משוטטת אני יוצאת לרגע לנשום, ואחזור כשאקבל מספיק חמצן" אני מסננת. אני לא מחכה שתגיב שוב שזה לא ראוי לשוטט ועוקפת אותה, רצה החוצה לפני שתספיק להגיד משהו נוסף.
החצר ענקית, ביתן הבחירה בו נטליה ואני תקועות עכשיו ממוקם ממש בקצה השטח של האחוזה הגדולה של משפחת ראש הלהקה. יש חורשה קטנה לא רחוק מאיתנו ולשם אני הולכת, העצים שסובבים אותי כאילו מגוננים עלי ממה שמתרחש בחוץ. העצים מעניקים לי מקום קטן ושקט לשבת בו, גבי שעון על אחד הגזעים והדשא הרך מתחתי הוא טוב בהרבה מכל מזרון שיש לאנשים פה להציע לי. כשהייתי קטנה הייתי מתעוררת הרבה פעמים בתוך היער בעומק שלו. הלכתי מתוך שינה אל היער, לא כל לילה עשיתי זאת אבל היו זמנים שיותר וזמנים שפחות, אני עכשיו בזמנים שפחות אבל להיות בחוץ הרגיש לי יותר שקט ורגוע. אני נשכבת על האדמה ועוצמות עיניים.
"מצאנו אותה! היא פה!" אני פוקחת עיניים לשמע הצעקות הקרובות, לוקחות לי כמה שניות להבין היכן אני נמצאת מאחר וזה לא דומה לשום מקום שאני מכירה. "היא בסדר!" מישהו מתכופף לעברי ועיניו סורקות אותי לחיפוש פגיעות "מי אתה?" אני מתיישבת בבת אחת עוצמת לרגע עיניים כשהעולם מסתובב בעקבות התנועה החדה. "היא בסדר קצת מיובשת" הוא אומר למישהו שנמצא מחוץ לטווח הראיה שלי לפני שפונה חזרה אלי "תקראי לי אליוט גבת ריין הדאגת פה הרבה אנשים" הוא מושיט לי את ידו ועוזר לי לקום מנקה עלים מתוך שיערי. "האנשים פה לא רגילים לבחורה שנעלמת באמצע הלילה" אני מחלצת את ידי מאחיזתו "אני משהו מיוחד" אני ממלמלת במבוכה. אליוט גבוה ממני בראש ולפי לבושו אני מבינה שהוא עובד באחוזה, חולצה בצבע חול עם מכנסי חאקי ומגפיים שחורות. "אין ספק בכך" הקול שלו נוקשה אבל אני מזהה חיוך משועשע בעיניו.
מישהו מובגר יותר מופיע בין העצים ואליוט ישר חוזר להיות נוקשה לחלוטין "הדאגת את אדון אליאס גברת ריין" הוא רשמי יותר והבגדים שלו באיכות טובה יותר, חליפת צייד ואקדח על ירכו. אולי לינת שטח לא הייתה רעיון כל כך טוב, נראה שהקפצתי הרבה אנשים אחרי "הרשי לי ללוות אותך חזרה אל האחוזה" הוא אוחז בידי ולא מותיר לי ברירה אחרת. ההבנה שהסתבכתי מכה בי כשהוא לא נותן לי שהות להסתדר לפני שהוא מוביל אותי ישר אל האחוזה המפוארת המתנוססת מעלינו באיום סמוי.
YOU ARE READING
בין אלפא לאומגה
Werewolfזה כמו לעמוד במרכז תהום ושניהם משני צדדי, בידי כל אחד מהם חבל והוא מוכן למשוך אותי למעלה. צד אחד חיים וצד אחד מוות, עלי לבחור. החיים של ריין מתוכננים מראש, היא תגדל, היא תגיע לגיל שבע עשרה ותיועד לאלפא של הלהקה. אין מקום לטעויות ואין מקום לאפשרות שנ...
