בין אלפא לאומגה

43

"אני מחכה לתשובה" אני משפילה את מבטי ומשחקת בשולי החולצה "הם היו שיכורים?" אני מנסה להעלות תירוץ שישמע הגיוני, זאת אומרת יותר מ'אה זה פשוט אני אשת זאב ואני יכולה להפוך לזאב ענק כשמישהו מאיים עלי מאוד או על הבן זוג שלי'. אני מתכוונת האמת תריץ אותי לבית החולים לבושה בכותונת שהידיים בה קשורות.
"שני החברים מתנזרים ממשקאות חריפים כבר חמש עשרה שנה" אריק מבטל את התירוץ שלי בלי למצמץ. "תספרי לי את האמת או שאאלץ לדווח למשטרה על החבר שלך וזה יביא הרבה יותר שאלות ומי שישאל אותן לא יהיה נחמד כמוני" הוא מתיישב מולי על כיסא משרדי "אני חושבת שמגיע לי לשמוע את האמת אחרי מה שעשיתי בשבילך ובשביל החבר שלך"
"כי הייתי זאב" אני מרימה את מבטי חזרה אליו "כל האגדות? הן נכונות אני יכולה להפוך לזאב" הוא מביט בי לרגע ואז פורץ בצחוק "כשאת אומרת את זה בפעם הבאה נסי להראות משוכנעת יותר" אני מושכת בכתפי מחכה שיסיים לצחוק כמה שהוא רוצה. הוא מנגב את עיניו ומסדר את המשקפיים חזרה "אומרים שההסבר השלישי הוא בדרך כלל הטוב ביותר" הוא מרים את הטלפון שלו "אמרתי לך את האמת!" אני מתגוננת "אין משהו אחר שאני יכולה להגיד-" צעיר בחלוק לבן פותח את הדלת "המטופל בחדר שלוש מאוד וחמש התעורר אדוני" הוא מדווח לאריק ואני נדרכת, אליאס הוא המטופל בחדר שלוש מאוד וחמש. "אנחנו מיד נגיע תודה נייג'ל" אריק מסמן לו לסגור את הדלת. "זה אליאס!" אני קופצת מן המיטה הרגליים שלי עדיין קצת דמויות ג'לי אבל אני שמחה מדי מכדי לשים לב "אני עדיין מאמין שמגיעות לי תשובות" אריק לא משנה את הבעתו "הצלתי את החיים של הבחור, הצלתי את החיים שלך, עזרתי לך בכל מה שהיית צריכה והכי חשוב לא התקשרתי לרשויות" אני משפילה את מבטי כי הוא צודק "אני לא יכולה להכריח אותך להאמין למה שאני אומרת, אני יכולה רק לבקש ממך להאמין שאני לא משקרת. גם אם מה שאני מספרת לך הזוי, הבלתי אפשרי הוא לפעמים אפשרי" הכיסא זז אחורה ואריק קם "בואי נלך להכיר את החבר שלך, משהו אומר לי שהוא חייב להיות אדם יוצא דופן" אני מחייכת.
"אליאס!" אני מתנתקת מדלת הכניסה ורצה אל המיטה שהוא שוכב עליה, מסיכת החמצן עדיין על פניו ומפריעה לו לדבר. אריק עוקף אותי "אני מניח שהשם שלך אליאס" הוא פונה אליו ואני מעבירה את מבטי מודאגת כאשר אריק בודק את אליאס לוודא שהכל תקין. "יהיה לך קשה עדיין בלי המסיכה אבל תוכל להוריד אותה על מנת לדבר" אריק מאשר. "ריין..." אני נדחפת קדימה מניחה את ידי לצד ראשו "אני כל כך דאגתי לך" אני קולטת שאני בוכה רק כשאליאס מנגב את הדמעות מעיני, אני תופסת את היד שלו מחזיקה אותה קרוב אלי. באמת שפחדתי לאבד אותו, ההקלה ששטפה אותי למראה החצי חיוך שלו מבהירה לי עד כמה הייתי לחוצה באמת.
"דאגתי לך ריין" אני מנגבת את הדמעות מעיני "על מה אתה מדבר? אתה לא יודע כמה הייתי מודאגת בגללך, אסור לך לעשות משהו כזה שוב... אה?" הוא מהנהן קלות "תבטיח לי!" אריק מניח את ידו על כתפי "אל תלחצי עליו כשהוא רק מתעורר, הוא איבד דם רב אז הוא חלש תתני לו מעט לנוח" אני לוחצת את ידו של אליאס פעם נוספת "מלבד זאת לך ולי הייתה שיחה שעוד לא סיימנו" אני יכולה לקרוא את סימני השאלה בעיניו של אליאס "אל תדאג עכשיו בסדר?" אני מניחה את ידו על המיטה "רק תנוח, תתמקד בלהתחזק"

                           *******
בהתחלה חשבתי שלא יהיה לי זמן לכתוב, חשבתי שאצטרך הרבה יותר זמן ללימודים שלי אבל....
איימו פה על חיי, אולי לא חיי בדיוק אבל על חיי הידיים שלי ומאחר ואני עוד זקוקה להן אני לא מתכוונת לוותר ולו על אחת מהן.
shirg5 האם זה מספיק על מנת להבטיח את המשך חיי?
אני מקווה שכן😉
עד לפעם הבאה, תתנהגו יפה