בין אלפא לאומגה

16

אליוט נאנח "באמת לא רציתי להגיע לזה. קבלתי את סליחתי מראש" הוא תופס אותי ומרים כמו שק תפוחי אדמה על כתפיו. זה קורה כל כך מהר שעד שאני מספיקה למצמץ כל מה שאני רואה זה את הגב שלו והוא כבר מתקדם אל האחוזה. "מה אתה עושה? תוריד אותי!" אין שום סימן לכך שהוא מרגיש את האגרופים שאני מטיחה בגבו.
הוא נכנס לאחוזה ופונה במסדרון אל המדרגות מטה, האויר מתחיל להתחמם וכשאנחנו מגיעים לקצה המדרגות הוא סוף סוף מוריד אותי. "מה לעזאזל חשבת לעצמך? אם עוד פעם אחת תגע בי אני-" הוא תופס שוב במפרק ידי ומושך אותי אל אחת הדלתות "תשתדלי לשמור את הצעקות שלך לעצמך בבקשה" הוא פותח את הדלת ומכניס את שנינו למטבח. המולת הסירים משתתקת לרגע ואני קולטת שכל האנשים שעובדים שם מסתכלים עלינו. אני מחליקה את שיערי במבוכה ומנסה לסדר מעט את בגדי שבטח התפרעו כולם מכל היום הזה. כנראה שאנחנו לא מראה מיוחד כזה כי עד מהרה הם חוזרים לעבודה שלהם ומתעלמים מאיתנו. "מה רצית מפה?" אני שואלת את אליוט שכמובן מתעלם ממני. הוא מחפש מישהו בעיניו וכשהוא מוצא אותו הוא נרגע קצת. "לומיו!" הוא מסמן לנער צעיר להתקרב אלינו. "לומיו תכיר זאת-" "העלמה ריין... כן כולנו כבר שמענו" הוא אומר זאת באדישות ואני לא מצליחה לפנח מהבעתו אם שמע דברים טובים או רעים. "בכל מקרה ילד, אני צריך שתשגיח עליה כמה דקות. אני צריך ללכת לדווח למפקד ולה יש כישרון להכנס לצרות" הוא מחייך אל לומיו. "אני לא צריכה שישגיחו עלי" אני מוחה "ואני לא רוצה להישאר כאן. אתה יכול ללכת לאן שתרצה אבל אני חוזרת לבית של אליאס" אני מופתעת בהתחלה כשאליוט לא רודף אחרי, אבל עד שאני מגיעה לדלת מישהו תופס אותי מהמותניים ומונע ממני להתקדם "אני יודע שאת לא צריכה השגחה אבל לומיו מכין את הכריך האגדי שלו רק למקרים אומללים שנמצאים תחת השגחתו" אליוט לוחש "כדאי לך לטעום את הכריך שלו ועד שתסיימי אני כבר אחזור ושנינו נלך הביתה" אני מסתובבת מוצאת את פניו קרובות אל שלי "אני עדיין לא סולחת לך, על כלום!" אני מזיזה את ידיו ממני וחוזרת אל לומיו שפשוט מסמן לי לשבת על יד השולחן. "את נראת מורעבת. אני אכין לך משהו לאכול" הוא קובע והולך למזווה. אני מסתכלת אחורה בדיוק בזמן כדי לראות את הדלת נסגרת מאחורי אליוט. אני מניחה את הראש על השולחן, העייפות יורדת עלי בבת אחת ואני צריכה להלחם בה כדי להשאיר את עיני פקוחות. "נראה שאחת כזאת לא תזיק לך" אני מרימה את ראשי בבהלה ונרגעת כשזאת רק טבחית מאפירה עם פנים חביבות, היא מניחה מולי כוס מלאה בשוקו חם המדיף ריח שוקולדי מטריף "ואי... תודה" אני לוקחת את הספל מידיה ואצבעותי נצרבות מהחום שקורן ממנו. "שטויות פשוט נראת כמו אחת שמעט חיוך יעשה לה טוב" אני מחזירה לה חיוך "אני ריין" היא מתיישבת לידי ומוחה את עגלי הזיעה ממצחה במטפחת "שמענו עליך ילדה... אבל אל תדאגי דברים טובים" אני סקרנית אלו דברים טובים כבר היה אפשר לשמוע עלי. "את יכולה לקרוא לי רוזה. אני צריכה לחזור לעבוד אבל אני אדע אם תשאירי אפילו טיפה מזה" היא מאיימת בלי לאיים באמת. אני שותה מהמשקה עד שלומיו חוזר עם צלחת שאותה הוא מניח מולי ומתיישב בכיסא שרוזה בדיוק פינתה. "תודה" אני ממלמלת ולוקחת ביס מהכריך, אליוט לא הגזים הוא באמת מדהים. "אז למה אליוט היה צריך למהר כל כך לדווח למפקד" לומיו מקרב אליו את הצלחת ולוקח את החצי השני של הכריך, אני כובשת אנחת אכזבה. "פגשנו את דיימאן" אני רואה איך לומיו קופא לרגע בהפתעה אבל הוא מתנער מזה די מהר וחוזר להבעה האדישה שלו "מה היצור הזה רצה?" אפשר לשמוע את הכעס בין המילים שלו "לעשות היכרות?! אני לא יודעת הוא רק הציג את עצמו בפני ואמר לאליוט שהם צופים" לומיו מסנן קללה שאני לא מצליחה להבין ומחזיר את הכריך לצלחת, אני מחייכת בליבי. הוא קם מהכיסא ומסתובב סביב עצמו כמה דקות, אחר כך הוא חוזר לכיסא ומקרב אותו אלי מתעלם שאני נשענת אחורה במקומי. "מה בדיוק הוא אמר?" אני בולעת את הביס שלקחתי "אנחנו צופים ומחכים לרגע המתאים, והוא תמיד מגיע. משהו בסגנון הזה" אני תופסת בידו "למה? מה קרה?" אבל לומיו מביט מעל לראשי "תודה על הכריך אתה יכול ללכת" אני מסתובבת מופתעת אל אליוט, הוא באמת היה זריז נורא. לומיו, חיוור מעט, ממהר להסתלק. אליוט מביט בי ואז בצלחת ובספל המונחים לפני "אני רואה שדאגו לך פה" אני מהנהנת "רוזה נחמדה מאוד... וגם לומיו, אני חושבת" הוא שומר על הבעה רצינית "תסיימי ונלך" אני מצפה שהוא יתיישב אבל הוא נשאר לעמוד. אני מסיימת מהר את מה שנותר מהשוקו ונעמדת "מי זה דיימאן ולמה כולכם מרצינים כשמזכירים אותו?" אליוט בקושי יכול להסתיר את הכעס שלו, אני מבחינה בלסת שלו רועדת הכוח בה הוא סוגר אותה "זה לא המקום, וזה אף פעם לא הזמן. את לא צריכה לדאוג" הוא מושיט את ידו אל שלי אבל אני ממהרת להחביא את שתיהן מאחורי גבי "לא! אני לא מוכנה שתגרור אותי שוב! אני יכולה ללכת לבד" הוא בוחן אותי במבטו, בטח שוקל כמה זה יהיה נורא פשוט להרים אותי על הכתף שוב "את כל כך עייפה שאת בקושי עומדת ישר, את מסכימה שאעשה לך שק קמח?" אני מופתעת מהשאלה שלו "מ-מה?" הוא רואה בזה אישור ומסובב אלי את גבו "תעלי!" אני מצייתת לו בעיקר בגלל שהרגליים שלי מאיימות להתמוטט אם אמשיך ללכת איתן. "תודה" אני מניחה את ראשי על כתפו ועוצמת עיניים, אני לא רוצה לראות את כל המבטים שבטח נשלחים אלינו עד שאנחנו יוצאים משם.

                                *****
ואו הפרק יצא לי ארוך^'^
אני רק רוצה להגיד שוב תודה לכולכם (זה בטח יקרה כל חמישה פרקים התודה שלי)
אני מוצאת את עצמי מפרסמת עכשיו לעיתים קרובות יותר וזה משמח אותי אז תודה^'^