בין אלפא לאומגה

12

אני נושמת עמוק לפני שאני פותחת את הדלת.
"פספסת את הארוחת בוקר" נטליה שוכבת על המיטה עם ספר פתוח על בטנה, היא לובשת פיג'מה מטופשת בצבעי ורוד מסטיק וכפכפי אצבע. "כן... אני בטוחה שהייתי חסרה לך" אני מגחכת לעצמי והולכת אל התיקים שלי אותם לא טרחתי בכלל לפרוק. "לאן את הולכת?" אני שומעת את נטליה מתיישבת מאחורי גבי "כל כך מהר העיפו אותך?" הקול שלה מקרב אלי, היא כנראה נעמדת מאחורי ממש. "ידעתי שרימית בטקס, ומה העונש שלך? גירוש?" אני מסתובבת נרתעת מעט מהקרבה שלה אלי. "פשוט חשבו שיהיה לך נוח יותר לבד בחדר" אני מעמיסה תיק אחד על גבי ותרמיל נוסף בידי. השיער שלי נופל על פני ואני מעיפה אותו בנשיפה "אני רק עוברת מפה, לתת לך את כל המרווח" אני מחייכת חיוך מזוייף "הו... במקרה הזה, חשיבה טובה שלהם. לאן את עוברת?" אני כבר עומדת בפתח החדר אבל לא יכולה להתאפק מול האופציה ליציאה דרמטית ולכן אני מסתובבת אליה חצי סיבוב. "אני? לביתן של אליאס" אני בקושי מתאפקת מול הפרצוף ההמום שלה.
אני יוצאת אל המדשאה רואה את אליאס מחכה לי כבר. "הנה תני לי לעזור לך" הוא לוקח ממני את התיק הגדול. אצבעותיו נוגעות בעורי כשהוא עוזר לי להוריד את התיק מגבי, הנקודות בהן נגע לוהטות מחום "זה... זה בסדר" אבל אני לא מתווכחת, אין לי ממש ברירה כאן. "אני אראה לך את החדר" בדרך הוא מספר לי שמאז גיל 16 הוא גר לבד בית קטן בקצה השטח של הוריו, הבית ממוקמם בתוך החורשה ככה שהעצים מסתירים את שאר החלקים ונותנים אוירה מבודדת מעט. אני מסתכלת אחורה על השביל ובאמת האחוזה הגדולה נעלמה בין העצים. "זה לא... מסוכן? אמרת שיש יריבויות שלא פוחדות להסתנן לשטחים של להקות אחרות" הוא נושף בביטול "יש שומרים שמפטרלים בשטח זו העבודה שלהם" הוא פותח את הדלת במפתח "ועכשיו שאת פה יהיה לנו גם הצל החדש שהצמידו לך" אני מביטה בו בשאלה "אליוט... בואי אחרי" הוא מוביל אותי במדרגות לקומה השניה אל חדר שינה בעל מיטה זוגית שולחן כתיבה ארון וסימנים המעידים על מחיה כגון ספרים על המדפים, מכנסיים זרוקים על הכיסא ואוסף קטן של כלי נשק על הקירות. "זה... החדר שלך" אני מהססת בכניסה אבל אליאס נכנס פנימה ומניח את התיק שלי על הרצפה. "מעכשיו גם שלך" הוא מגחך למראה פרצופי "אל תדאגי" הוא מתקרב אלי שוב לוכד אותי בפעם השניה בין הקיר לגופו "אני לא נושך אמרתי לך" אני עוצמת עיניים "בבקשה... תתרחק" הקול שלי חורק ונראה שהוא מפחד מהתקף נוסף כי הוא מקשיב לי והולך לפתוח חלון. "אני לא יכולה לחלוק איתך חדר" אני מוחה אחרי כמה שניות של שקט "אליוט לקח את החדר שינה השני ואת בהחלט לא הולכת לחלוק איתו חדר" הוא נשען על הקיר מביט בי "את מיועדת לי" האמירה הזאת כל כך מטופשת עד שאני מגלגלת עיניים בתגובה "יש פה רק מיטה אחת" המידע לא חדש לו "אני אוהב את צד שמאל אבל אם תתעקשי אני עשוי לוותר" בראש שלי ניסיתי לחשב לכמה כריות אזדקק כדי לבנות חומה שתאפשר לי לישון ללא פחד. "תשאירי את הדברים שלך פה, תגיע לכאן מישהי שתסדר הכל מאוחר יותר, את ואני צריכים לנסוע" הוא לוקח צרור מפתחות שהיה על השולחן ויוצא. אני ממהרת בעקבותיו אך הוא כבר במדרגות "לאן?" אני מועדת במדרגה האחת לפני האחרונה כי השרוכים שלי פתוחים, אני עוצמת עיניים בפחד מהנפילה "כמו שאמרתי לך" אליאס תופס אותי ואני מוצאת את עצמי מביטה ישר בעיניו "אני אהיה רגוע יותר אחרי שמישהו מקצועי יראה אותך" הוא לא משחרר אותי אחר כך ואני נגררת אחריו החוצה אל החניה. אליוט מופיע גם לבוש בג'ינס וחולצת טריקו ירוקה "שאנהג אדוני?" אליאס מהנהן וזורק אליו את המפתחות "מישהו צריך ללמד את הילדה הזאת לקשור את השרוכים שלה" הוא דוחף אותי בעדינות למושב האחורי של הג'יפה ומתיישב לידי. אני מצחקקת קצת מהסיטואציה עד שאני מבחינה במבטו של אליוט עלי דרך הראי "תחגרו חגורות"הוא אומר רק בשקט.

אוקי זאת רק אני או שכל הדמויות שלי סובלות מהפרעות אישיות דו קוטביות? למה אני צריכה לכתוב פסקה שלמה ואז לעשות "נופ אם אפרסם את זה ככה כל הדמיות שלי יסיימו בחדר מרופד ונחמד עם תלבושות אחידות"? ואז לשכתב הכל מחדש?