"אתה בטוח שאתה חזק מספיק?" אני מביטה בדאגה באליאס כשהוא קם מהמיטה ולובש את החולצה שלו, פניו מתעוותות לרגע בכאב כשהתפרים נמתחים. שנינו כבר לא מסוגלים לשבת במקום אחד בשקט ורק רוצים לחזור לשמורה אבל אני עדיין מודאגת שאני דוחקת באליאס יותר מדי.
לקח לי קצת זמן עד שהצלחתי לשכנע את אריק בסיפור שלנו, הוא רצה שאשתנה מולו אבל אני המשכתי לסרב לבקשה הזאת בכל תוקף. איבוד השליטה שחוויתי בערב ההוא מפחיד אותי מאוד. זיכרון הדם של אליוט והחברים שלו שהיה עלי כשהתעוררתי עדיין רודף אותי לא משנה כמה אני מתקלחת ומשפשפת את העור עד שהוא מתקלף. הפחד ממה שאני מסוגלת לעשות משתק אותי ולכן גם כשאריק מציע שאעשה את זה בחדר סגור תחת השפעת סם הרגעה אני נותנת לו מבט מזועזע ומסתקלת מהחדר.
"שקעת במחשבות" אליאס מעיר אותי כשהוא מניח נשיקה על מצחי, אני מרימה אליו את מבטי ומחייכת במבוכה "כן... הלכתי לאיבוד בראש שלי, איך אתה מרגיש?" קצב ההחלמה של אליאס הפתיעה אפילו את אריק לחלוטין, הפציעות שלו נרפאות במהירות לא אופיינית לאנשים. "אני מרגיש מעולה תפסיקי לשאול אותי את זה כל רגע" הוא מקניט אותי "דרך אגב את נראת מדהים" כיוון שהבגדים שלי היו מלאים בדם לא הייתה ברירה לזרוק אותם ואריק הביא לי בגדים של האחות הקטנה של החברה שלו, מכנס אוברול קצר וגופיה שחורה. "אנחנו חייבים כל כך הרבה לאריק" אני ממלמלת "יש גם אנשים טובים בעולם הזה אני לא רוצה לחשוב לרגע מה היה קורה אחרת" אני מסכימה עם אליאס.
"הזמנתי לכם מונית היא תגיע עוד חמש דקות" אריק נכנס לחדר ואני מתרחקת מאליאס במבוכה "הנהג יוכל לקחת אתכם עד איפה שתגידו לו" המזל שלאליאס היה כסף בארנק ויכלנו לשלם לאריק לפחות מחירי עלות של הטיפול שנתן לנו ועוד נשאר לנו קצת למונית. נוכל לנסוע עד לגבול של השמורה אבל אף אחד מאיתנו לא מעוניין להכניס אדם זר לשמורה. "רציתי להגיד שוב תודה לך על הנדיבות שלך" אליאס לוחץ את ידו של אריק. "עשיתי מה שיכולתי" אני לוחצת גם את ידו של אריק "עשית גם מעבר"
אנחנו נכנסים למונית ומנפנפים לאריק לשלום עד שהוא הופך לקטן מדי ונעלם באופק.
"תכוונו אותי" הנהג מונית מבקש, אליאס רוכן קדימה ומתחיל להסביר לו את הדרך אז אני מרשה לעצמי להשען לאחור ולעצום עיניים. אני יודעת שאנחנו על השביל של השמורה כשתחושה חנוקה ממלאת אותי, אני אוחזת באליאס בבהלה. "הכל בסדר?" הוא מביט בי בדאגה "זה... זה בסדר" אני מנסה לנשום כמו שצריך "זו רק הקללה בטח, זה יעבור" אני מנסה להתעלם מן המחנק ולנשום עמוק, האויר נכנס לריאות בקלות אבל זה עדיין מרגיש כאילו מישהו עומד לי על החזה. "אתם בטוחים שאתם רוצים לרדת פה? אין כאן כלום" אליאס נותן לנהג את הכסף "פה זה מעולה תשמור את העודף בבקשה" אני עוזרת לאליאס לצאת מן הרכב ולוקחת את התיק שלנו, למרות שהוא מעמיד פנים שהכל בסדר אמלו הוא עדיין מחלים אין מצב שאני נותנת לו לסחוב את הכל. "שיהיה לכם לבריאות ילדים" המונית מסתובבת ונעלמת במהירות לכיוון ממנו הגענו. "הביתה?" אני לוקחת בחיוך את היד שאליאס מציע לי "הביתה!" אני נותנת לו נשיקה קצרה.
********
אוקי...
אני יודעת שהפרק מעט קצר מבדרך כלל ומעט מאוחר מבדרך כלל אבל... אין לי ממש תירוץ מלבד זה שאני לא מאה אחוז (מושכתבכתפי)
הפרק הבא הולך להיות האחרון, אני מצטערת😓 אני אשתדל לעשות אותו כמה שיותר ארוך ולסגור כמה שיותר קצוות.
לאחריו יגיע אפילוג כי אי אפשר בלי אחד כזה.
אני מבטיחה גם לא להתעכב יותר מדי ולכתוב לכם משהו חדש אני רק עושה סקר קצר אשמח אם תענו עליו.
מה העדפה שלכם? פנטזיה או מדע בדיוני?
אני לא עושה ספרות ראלית או פאנפיקשנים אבל כן הייתי רוצה לתת לכם אפשרות בחירה.
רק רוצה לומר לכם תודה^•^
YOU ARE READING
בין אלפא לאומגה
Werewolfזה כמו לעמוד במרכז תהום ושניהם משני צדדי, בידי כל אחד מהם חבל והוא מוכן למשוך אותי למעלה. צד אחד חיים וצד אחד מוות, עלי לבחור. החיים של ריין מתוכננים מראש, היא תגדל, היא תגיע לגיל שבע עשרה ותיועד לאלפא של הלהקה. אין מקום לטעויות ואין מקום לאפשרות שנ...
