בין אלפא לאומגה

22

אני מתעוררת בבת אחת, מתיישבת במיטה, השמיכה נופלת ממני והקור של הבוקר הופך את העור שלי לעור ברווז.
היה לי סיוט שגרם לי להתעורר בבהלה אבל עכשיו כשאור היום מסנוור אותי אני לא מצליחה להיזכר מה היה כל כך מבעית שהצדיק את הפחד שלי.
אני מרימה את השמיכה חזרה עלי כדי להתגונן מהאויר הקר, אני לבושה בפיג'מה קצרה למרות שאני זוכרת שלבשתי בגדים אחרים כשנרדמתי למטה. מחשבה חוצה את ראשי וגורמת לי להסמיק כמו פרי בשל, אין מצב שאליאס הלביש אותי... נכון? העיניים שלי פונות אוטומטית לצד שלו במיטה איפה שהוא אמור עדיין לשכב ישן. הצד שלו ריק וכשאני מעבירה את ידי על המצעים הקור מרמז לי שהם ככה כבר יותר מכמה דקות. אני קמה מבולבלת מהמיטה בניסיון להבין איפה אליאס. על השולחן כתיבה אני מוצאת פתק מקופל עם השם שלי

ריין שלי (אני מחייכת לעצמי)
הייתי צריך לצאת לאחוזה הראשית לטפל במשהו עבר אבא שלי, אני מקווה שזה לא יקח לי יותר מדי זמן ואוכל לחזור כמה שיותר מהר.
לא רציתי להעיר אותך נראת כל כך שלווה בשינה שלך ואתמול היה לך יום מטלטל אז הנחתי שהמנוחה זה הדבר הכי טוב בשבילך. תאכלי משהו ותחכי לי כי יש לי הפתעה בשבילך היום, אני רוצה לקחת אותך למקום האהוב עלי.
אליאס
נ.ב אליוט נמצא בסיור של הכיתת שומרים שלו אז שלא תעיזי לצאת לבד זה מסוכן.
נ.ב.ב אל תדאגי העוזרת דאגה שיהיה לך נוח לישון לא אני.

המכתב מסדר לי את הראש, דבר ראשון אני נושמת בהקלה כשאני מבינה שהעוזרת הלבישה אותי בפיג'מה ולא אליאס. כשאני מעיפה מבט בשעון אני מגלה שהשעה כבר אחת עשרה וחצי, באמת ישנתי הרבה אבל אני לא יודעת להגיד אם ישנתי טוב או לא.
הסיוט האחרון השאיר אותי עם עודפי אנדרנלין שלא מרפים ממני, רק המחשבה על אוכל מעוררת בי דחף להקיא, אני חייבת להשתחרר מהם לפני שאוכל להמשיך לתפקד.
הדרך הכי טובה בשבילי זה פשוט לתת לגוף את מה שהוא רוצה, אם הוא ניסה לברוח אז אולי כדאי שאצא לרוץ. אליוט לא פה ואליאס אוסר עלי לצאת בלעדיו אבל אני לא יכולה לסבול את הרעיון להמשיך לחכות בשקט. אני אצא לריצה ממש קצרה ולא אתרחק מאוד, מה כבר יכול לקרות?
אני מתארגנת ומחליפה בגדים לבגדי ריצה. בתחושת אשמה קלה אני לוקחת את הפתק של אליאס ושמה בכיס של המכנסי ריצה, אני עדיין מוצאת את עצמי מתרגשת מהמילים 'ריין שלי" הפרפרים בבטן מתעוררים בכל פעם.
הדלת נסגרת אחרי ואני שואפת את האויר הנקי לריאות שלי, הלב שלי מבלבל אותי כשהוא צועק מצד אחד באושר מתחושת ההקלה אבל מצד שני מייסר אותי שאני עוברת על פקודה ישירה מאליאס.
אני בוחרת שביל רנדומלי ומתחילה לרוץ בו, הרגליים שלי מתחילות להשתחרר מהנוקשות שאחזה בהן כל זמן שהאנדרנלין פשוט השתולל בגופי כי לא היה לו לאן לצאת.
הרוח הנעימה של היער מייבשת את הזיעה ממני עוד לפני שהיא נוצרת, כבר הרבה זמן לא הרגשתי ככה חופשיה ותחושת האושר שוטפת אותי ומדחיקה כל רגש אחר.
אני לא יודעת כמה רצתי, הרבה יותר ממה שתהכוונתי זה בטוח, אבל כשאני נעצרת ונשענת על עץ אני לא יכולה לראות לא את הבית של אליאס ולא את האחוזה. זה לא מדאיג אותי כי רצתי בקו ישר ואם אחזור בקו ישר בטוח אוכל למצוא את הדרך בחזרה, אני רק צריכה כמה דקות לנוח. אני מתיישבת בגבי לעץ ועוצמת עיניים כדי להתרכז בנשימות, כשהן חוזרות לקצב כמעט רגיל אני פוקחת אותן שוב.
דיימאן שעומד שעון על העץ מולי מחזיר לי חיוך.
"בוקר טוב ריין" אני נעמדת בבת אחת מתעלמת משרירי הרגליים שמוחים על כך. "מה שלומך?" אני מצטמררת כשאני מרגישה את מבטו בוחן אותי "זה יהיה מנומס יותר מצידך לענות לי את יודעת" אני מכחכחת בגרוני "אני יודעת" הוא ממשיך להביט בי בציפייה אבל כשהוא מבין שאני לא אגיד מילה נוספת הוא נאנח "הצעירים של היום, עם הנימוסים המקולקלים" אני מופתעת כי הוא לא נראה מבוגר ממני בהרבה. "מה אתה רוצה?"
"למה את חושבת שאני רוצה משהו?"
אני נושכת את השפה "אף אחד פה לא מאמין שתגיע ללא סיבה" הוא מחייך שוב.
"את זוכרת מה אמרתי לאליוט בפגישה הקודמת שלנו?" קור פתאומי תוקף אותי "שאתם צופים... שאתם מחכים להזדמנות..." הרגליים שלי מרגישות כמו ג'לי "ושהזדמנות תמיד תגיע" הוא משלים אותי יותר בביטחון.
מישהו תופס אותי מהגב בחיבוק של דב ומרים אותי מעט מהרצפה שולל ממני בבת אחת שימוש בידיים וברגליים. אני מנסה להתפתל בלחץ מרגישה את החרדה משתלטת עלי, דיימאן התקרב עכשיו הוא עומד מולי "נחשי מה? היא תמיד מגיעה" אני צועקת בכאב כשמשהו קר דוקר את זרועי, נוזל ששורף את דרכו פנימה ממלא את הוריד וכבדות מוזרה מכבה לאט לאט את היכולת התנגדות שלי.
הדבר האחרון שאני רואה זה את דיימאן מוציא חבל מכיסו ומוסר למישהו מחוץ לטווח הראיה שלי.
העולם משחיר.

                          **********
הנה הנה המשכתי היו לי המווווןןןן שינויים בחיים והצלחתי לשבת לכתוב סוף סוף. הלימודים מתחילים להיות קשים נחזיק את הראש למעלה😘