אומרים שבחושך יוצאת האמת.
אני פשוט אוהבת את החושך בגלל השקט והרוגע שמלווה כל לילה. אם יש מתקן אחד בקרנבל שהייתי צריכה להצביע עליו ולהגיד "זה האהוב עלי אני יכולה לבלות בו כל הזמן" הייתי בוחרת את מנהרות החושך. אלו מערכת מנהרות תת קרקעיות שנחפרו כך שהן מסתבכות אחת עם השניה מתחת לכל שטח הקרנבל. יש ביתן אחד שבו יש את הכניסה, וביתן אחר בקצה המנוגד לו שבו יש את היציאה, בין שני הביתנים יש מבוך ענק ולא מואר שבו אתה צריך למצוא את הדרך בחושך מוחלט.
לאקסי ולוסי כבר הרבה פחות מתלהבות מהמתקן הזה. "ריין אולי תוותרי על זה היום? כבר נהיה מאוחר ואם לא נצא עוד מעט תאחרי לחזור" לוסי עומדת לידי בשקט "אבל... אני לא יכולה בלי אני חייבת את השקט מי יודע אם אוכל לעשות את זה שוב" אני ממלמלת. "ריין אל תכעסי עלי אבל את מגזימה כבר" אני מביטה בשאלה בלאקסי "את מתנהגת כאילו זה סוף העולם שלך הטקס מחר. כאילו החיים שלך יגמרו מחר" היא נשמעת מעט כועסת ואני מניחה שאפשר להגיד שהגזמתי קצת. "מצטערת?" אני מנסה לאחר כמה שניות של שקט. קשה לקרוא לפעמים את מצבי הרוח של לאקסי, זו לא הייתה אחת מהפעמים היה אפשר לדעת בוודאות שהיא כועסת.
"מה שתגידי" היא מבטלת את דברי בניפוף מיואש של היד "את תגידי הכל עכשיו כדי שנוותר ונתן לך לרדת למטה נכון?" אני מחייכת בהקלה ומושכת בכתפי "כל מה שידרש" אני כבר מוציאה את השטר ומוסרת לשוער שמתיר את החבל ומפנה את המעבר "זה על חשבוני הפעם" הוא מקפל את אצבעותי סביב השטר שבידי "מתנה קטנה לטקס" אני מפנה מבט אחרון אל לאקסי ולוסי שמבטיחות לחכות לי עשר דקות לפני שיגררו אותי החוצה מהאוזניים.
השקט שעוטף אותי מיד הוא ניגוד גמור לרעש ולמוזיקה שנשמעים בכל פינה ביריד.
אני הולכת במסלול שאני מכירה בעל פה עם יד אחת על הקיר שתייצב אותי למקרה שאתקל במשהו ואפול. למרות החושך המוחלט אני מבחינה בקווי המתאר של המערה ותחת האצבעות אני מרגישה את החריצים שאתי החפירה השאירו באדמה הקשה.
בדרך כלל הקלאסטופוביה שלי הייתה דוחפת אותי החוצה ממקומות סגורים אבל איכשהו דווקא בתוך המערה לא חשתי את המועקה המוכרת ואת המחסור באויר.
העשר דקות שלי חולפות מהר מדי. אבל כשאני שומע את הקולות של לוסי ולאקסי אני ממהרת לפתח שממנו הן יורדות, אני לא יודעת אם הן מסוגלות לגרור אותי מהאוזניים וממש אין לי חשק לגלות את זה. "הביתה?" אני מחייכת אליהן "הביתה... בואי כבר מאוחר" לוסי דוחפת אותי מאחור אל כיוון היציאה.
"איחרנו!" הקול של לאקסי מעיר אותי ולרגע אני מנסה להיזכר איפה אני "מה?" אני מתרוממת מהמושב שנשכבתי עליו כדי לישון ורואה דרך החלון את אמא שלי עומדת בפתח הבית "התעוררת? איחרנו בעשר דקות" אני משפשפת את עיני ומנתקת את החגורה "כדאי שאצא..." המבט של אמא לא זז מהמכונית. היא אפילו לא ממצמצת וזה רק מעיד על עד כמה היא כועסת, היא בכלל לא רצתה שאצא היום אז על האיחור הזה היא בטח תכעס עוד יותר. "את תצליחי להגיע עד לבית? את מטושטשת לחלוטין מהשינה" אני מחייכת אל לוסי שמביטה בי דרך הראי "העייפות נעלמה כשאני רואה אותה שם" אני מחווה בסנטרי על המכונית. כשאני טורקת את דלת המכונית מיד מזנקת ונעלמת בקצה הרחוב.
"את יודעת מה השעה גברת צעירה?" אני חולפת על פני אמא ונכנסת הביתה "מאוחר אני מניחה... לא התכוונו לאחר" היא נועלת את הדלת אחרינו "אחרי חצות! את יודעת כמה דאגתי? את ילדה גדולה את יודעת שאחרי חצות הקוים מטשטשים. יכולת להפר את העוצר" אני ממשיכה ללכת אל החדר שלי "ואם אפר את העוצר? יעצרו אותי? יהרגו אותי? זה לא משנה" אני נאנחת ופונה אליה בפתח החדר שלי עם הדלת בידי "אני עייפה בסדר? אני בבית הכל בסדר, לא קרה לי כלום" אני סוגרת את הדלת.
אין לי כוח אפילו להחליף את הבגדים ואני מתמוטטת לתוך המיטה, מושכת עלי את השמיכה.
השעון מראה שתיים עשרה וחצי, יש לי עוד שש עשרה שעות של חופש.
YOU ARE READING
בין אלפא לאומגה
Werewolfזה כמו לעמוד במרכז תהום ושניהם משני צדדי, בידי כל אחד מהם חבל והוא מוכן למשוך אותי למעלה. צד אחד חיים וצד אחד מוות, עלי לבחור. החיים של ריין מתוכננים מראש, היא תגדל, היא תגיע לגיל שבע עשרה ותיועד לאלפא של הלהקה. אין מקום לטעויות ואין מקום לאפשרות שנ...
