בין אלפא לאומגה

9

אני רוצה להתחיל בהתנצלות שנעלמתי ^●^
היו לנו כמה ארועים משפחתיים לאחרונה. עכשיו אצלנו כל ארוע זו הפקה שלמה וכמה ברצף זו פשוט מכה @▪@ (ככה בדיוק אני מרגישה בארועיים עם הרבה אנשים)
אבל הנה אני חזרתי!! נראה אם מישהו עדיין פה♡

כשאנחנו נכנסים לאחוזה הקרירות של החלל הסגור מצמררת את עורי לעומת החום הנעים של הבחוץ. יש שתי בנות שמאבקות תמונות באולם כניסה, אך כשהדלת נסגרת מאחורינו הן מעיפות מבט אחד לכיווננו וממהרות להעלם. "מכאן עלמתי" האיש הסמכותי מחווה בידו לכיוון אחר במסדרון ומוביל אותי אל דלת כפולה. "השגח עליה" הוא מורה לאליוט ונכנס מבעד לדלת סוגר אותה אחריו. "אני לא איזה כלב שצריך להשגיח עלי" אני ממלמלת ונשענת על הקיר יותר נבוכה ומפוחדת מאשר כועסת, אני מפחדת בגלל שכולם סביבי שותקים ומתנהגים כאילו עשיתי מעשה מסוכן. "לא כלב. נסי לחשוב על עצמך כעל דבר מה יקר ערך שרוצים לדאוג לו שלא יפגע, פסל מקריסטל או זכוכית דקה לדוגמה" אני מפנה את מבטי בחדות לכיוונו אבל הוא אפילו לא מסתכל עלי, כולו שקוע בציור על הקיר שלידו. "אני לא שקטה מספיק כדי להיות פסל" הוא מושך בכתפיו ומתנתק מהתמונה, יכול להיות שאני מטושטשת עדיין מהשינה אבל הוא נראה נחמד פתאום "עדיין יקרה" הדלת נפתחת והצייד יוצא החוצה, עיניו עוברות בין אליוט לביני "הכנסי בבקשה" הוא משאיר את הדלת פתוחה עד שאני נכנסת ואז טורק אותה בצורה שגורמת לי לקפוץ בבהלה.
החדר הוא אולם אוכל משפחתי למדי עם שולחן שיכול להכיל עשרים אנשים ברווח. ראש הלהקה יושב שם יחד עם אישתו ועוד שני ילדים בני עשרה שנראים כמו אליאס בצעירותו. "אדוני, גברתי. העלמה ריין" הצייד דוחף אותי מעט קדימה עם ידו על גבי. "אם ככה המחוללת מהומות הקטנה נמצאה... חדשות טובות" הידיים שלי מתאגרפות בצידי גופי כשראש הלהקה אפילו לא טורח להסתכל עלי. "אני מצטערת" אני לוחשת "לא התכוונתי לחולל מהומות. אני מתנצלת על הבלגן שנגרם בעקבות-" הדלת נפתחת הסערה ואליאס נכנס פנימה, הוא כרגיל נראה כמו דוגמן צמרת בבגדים שכאילו נתפרו אישית עבורו. "שמעתי שמצאו-" הוא מבחין בי "-אותה... ריין את בסדר!" הוא לא נשמע לועג או מתגרה לפתע, הוא נשמע כנה כאילו באמת היה מודאג. אני משפילה את מבטי "כמו שאמרתי לראש הלהקה אני מתנצלת על המהומה שגרמתי... זו לא הייתה כוונתי" אליאס מתיישב לצד הוריו על פניו הבעה משועשעת "אז למה כן התכוונת?" אני נושכת את השפה מתלבטת מה לענות "קדימה! אני לא אנזוף בך... לא יותר מדי הוקל לי שאת בסדר" הוא מבטיח לי. אני מקבעת את מבטי בשולחן, אם רק יכולתי לענות להם כמו שבאמת רציתי אבל אני לא יכולה. אם כבר הגעתי עד לפה אני חייבת להתנהג כמו שצריך בהתנהגות נאותה. "חיפשתי מקום לישון. החדר היה חנוק לי, יש לי בעיה קלה עם מקומות סגורים עוד מאז שהייתי קטנה. לא הצלחתי להישאר בחדר אז יצאתי החוצה" אני מרימה את ראשי "זה אינו מקובל עלי!" ראש הלהקה נראה כועס "אבא אם תרשה לי" אליאס עדיין משועשע "נראה שריין מתקשה להתרגל, בטוח שנתנו לה חופש מוחלט וקשה בבת אחת לשנות את כל החיים שלך" האגרופים שלי מתהדקים, הוא כל כך מתנשא עלי עכשיו. "ולכן הייתי מציע שננסה לתת לה להשתנות בזמנה שלה, ובנתיים פשוט נשתדל לשמור עליה יותר טוב" הוא פונה אלי ואני בטוחה שהוא יכול לראות את הכעס בעיני "אני מציע שתעברי לבית שלי. יש לי חדר שהוא מאוורר למדי ולא יהיה קשה לך בו" אני ממצמצת מבולבלת. המיועדת והמיועד אינם אמורים לגור תחת אותה קורת גג, אין חוק האוסר זאת ומצד שני יש גם את נטליה בתמונה אך נראה שראש הלהקה מקבל זאת. "בנוסף אליוט ילווה אותך מעכשיו" הוא מרים את ידו כשאני פותחת את פי "אל תתייחסי אל זה רק כאל הגנה, אליוט ידווח על מעשיך עד שאחליט אחרת"
אני מביטה בתמונת המשפחה המושלמת שמולי. בעל חזק בעל שליטה אבסולוטית, אישה שקטה וצייתנית שאינה מוציאה הגה מפיה ושלושה ילדים שעוקבים אחרי אביהם.
אני מפחדת שזאת תהיה המציאות שלי.
"אליאס תראה לה את החדר עכשיו" הוא מסמן לי לעקוב אחריו ואני עושה זאת.
"על מה כל זה היה?" אני צועקת בלחישה "אולי לא שמעת את זה אבל הלילות מסוכנים כאן" אליאס נראה כאדם שעומד לצחוק מרוצה מהמצב. "על מה אתה מדבר?" הוא הולך ואין לי ברירה אלא לעקוב אחריו "השכנים שלנו לא מרוצים, הם מנסים להרוס את הטקס" אליאס פונה בחדות ואני שוברת ימינה, אני נתקלת ישר בחזהו מאחר שהוא עצר והסתובב אלי. אני מנסה להשתחרר מידיו שעוטפות אותי לפתע "הם יהרגו מיועדת אם הם ימצאו אותה ישנה בחורשות" היד שלו נעצרת על צווארי ואני קופאת.