בין אלפא לאומגה

26

נמנמנמנמנמממ טוב נו!

אליאס-
"אני אהרוג אותו!" פעם השברים היו ואזה נחמדה עם סגנון ציור מופשט, אני מרגיש קצת חרטה כשאני מביט בשברים על הרצפה אבל האלימות של השבירה מצליחה לשחרר מעט מאוד ממה שמתחולל אצלי.
"אולי כדאי שתרגע אדון צעיר" אני מזכה את הבחור בחצי מבט לפני שאני מכה על השולחן "מי יודע מה קרה לה ואתה מציע לי להרגע?" הבחור הזה קופץ אחורה בטח מבוהל למוות.
כבר חמש שעות שאין זכר לריין, שום ידיעה, שום דיווח, כאילו היא התאדתה עם טיפות המים אל השמים.
הדלת של החדר עבודה נפתחת ומצילה את הבחור מהצורך להמשיך להתמודד איתי לבד. "יש לי מכתב, הוא ממואן אליך" אליוט מושיט לי מעטפה לבנה ארוכה, המעטפה חלקה לחלוטין מלבד השם שלי שרשום במרכז הדף באותיות מסתלסלות. אני קורע את הנייר מחלץ את הפתק שהיה סגור בו, על הפתק יש קווצת שיערות שאני מזהה מיד. "זה של ריין... אלה אדירה" אני בקושי מצליח לשמור על הקול שלי מלרעוד.
"מי נתן לך את המכתב?" המבט שלי ננעץ באליוט "הוא היה על השטיח בכניסה, הרמתי אותו כשהגעתי לפה עכשיו. בטח מישהו הניח אותו קודם-"
אני יוצא החוצה בסערה דוחף את דלת הכניסה כל כך חזק עד שהיא כמעט עפה מהצירים שלה אבל אין אף אחד בחוץ. העיניים שלי מתרוצצות בכל הפינות של העצים אבל הכל נראה שקט כאילו שום דבר לא קרה. "חשבתי שזה יהיה אתה" נטליה מציצה אלי מהמטבח "אתה היחידי שמסוגל לרצוח את כל העולם עכשיו" אני מעיף בה מבט כועס, אדישות שלה מול ההעלמות של ריין וההתחנפויות שלה כלפי מעלות בי בחילה פיזית כמעט.
"אתה צריך לאכול בוא הכנתי לך ארוחת צהריים כי היה לי ברור שאתה לא מסוגל לעשות את זה בעצמך" היא תופסת את ידי וגוררת אותי פנימה. 'ומה עם ריין? מישהו דואג לה שתאכל?'המחשבה חוצה את מוחי ויותר אין לי תיאבון. "אני לא רעב" אני אומר בקור כשהיא מניחה את הצלחת מולי "ברור שאתה כן, לא אכלת כלום כל היום" היא מתכופפת אלי "תאכל ממש ממש קצת" היא מרימה את המזלג מולי "אמרתי שאני לא רעב" אני מעיף את הצלחת ממני וקם משם, הולך כדי לא לראות את נטליה מסדרת אל האוכל שהיא התעקשה להכין.
אני יוצא מתוך הבקתה אל האחוזה של המשפחה, אולו אבא שלי קיבל איזשהן ידיעות אולי בכל זאת מישהו יודע איפה ריין עכשיו וכמה מהר אוכל להגיע אליה.

ריין-
דמייאן הגזים כשאמר חדר טוב, אבל אין ספק שלעומת איפה שהייתי קודם המצב מעט השתפר. בחדר שהוא דוחף אותי לתוכו יש מיטה עם מזרון שעבה יותר משלושה סנטימטרים, יש כיסא עץ ודלת אל חדר שירותים. "תסתובבי" הוא פוקד עלי וכשאני נאלצת לציית לו הוא מתיר את החבל שקשר בו את ידי. "מה אומרת? נחמד יותר לא?" אני מעמידה פנים שאני בוחנת את החדר ומעקמת את האף "לא יודעת... הסורגים על החלונות והעובדה שאין ידית מהצד הפנימי של החדר קצת הופכים את זה לתא מעצר" הוא תופס בפני ומגחך "אילולא אני יש אנשים שהיו משאירים אותך בתא מעצר אמיתי אז את יכולה להביע מעט תודה" אני מסיטה את פני בחדות ומשתחררת מאחיזתו "אני אמורה להודות לך? אתה לא יותר טוב מאף אחד אחר" אני מסננת בארסיות. דמייאן מזדקף ובוחן אותי "נחמד, אני אוהב בנות עם אומץ. אולי אם לא היינו צריכים אותך... את הטעם שלי" אני מתאמצת לא לתת לדחיה לעלות על פני "מצטערת, אתה ממש לא הטעם שלי אני מעדיפה בנים עם כבוד, אתה יודע אנשים טובים-" הסטירה שלו פועמת כמה שניות על פני "אמרתי שאני מחבב אומץ, אבל יש אומץ ויש לעבור את הגבול. תזהרי במילים שלך" אני מחזיקה את ידי כדי שלא תעלה ללחי שלי, אני לא אתן לו את הסיפוק לראות שכואב לי. "תנוחי קצת" הוא שוב נשמע נחמד כמו ג'נטלמן מושלם "את תזדקקי לכוחות שלך אחר כך" הדלת נטרקת מאחוריו ואני שומעת את המנעול מסתובב.
רק אחרי שאני בטוחה שהוא התרחק אני מרשה לעצמי להתמוטט על המיטה שחורקת מעט עם כל תזוזה. הלחי שלי בוערת בכאב והעיניים שלי מתחננות שאתן להן לזלוג. אני רוצה לצאת מכאן, אני רוצה לחזור הביתה...

אני רוצה את אליאס!