בין אלפא לאומגה

15

"זהו כבוד נעים לפגוש אותך" הוא מחייך מולי ואני מרגישה את אליוט נדרך לידי "ריין... תעמדי מאחורי" אני שומעת את אליוט מסנן, אבל אני לא יכולה להסיר את עיני מהזר ההופעה שלו לא מתאימה לאמצע היער בכלל, לא הייתי מופתעת לראות אותו יושב באולם תיאטרון מפואר או מסעדת גורמה ליד קיסר רב עוצמה. "מי אתה?" אני שואלת בשקט אבל השמיעה שלו כנראה מעולה כי הוא שמע אותי בכל זאת. "צר לי על ההיכרות במקום כזה" הוא מושך את הזמן ולא עונה על השאלה שלי "אין לך מה לחפש כאן דמייאן" אליוט עוקף אותי, דוחף אותי קצת תוך כדי אבל אני חכמה מספיק כדי לא להגיד כלום על זה. מאוחר יותר אגיד לו שלא יעיז לדחוף אותי יחא משנה מה המצב "את זה תן לי לשפוט ילד" הוא ואליוט נראים באותו הגיל אבל משהו בהתנהלות שלו הוא מציב את עצמו מעל אליוט בגישה. אני מציצה מאחורי גבו של אליוט, אני לא אשקר כל המתח באויר מעורר את הסקרנות שלי, וקשה לי לכבוש אותה בחזרה. הזר ממשיך להתקדם אבל גרגור של איום בוקע מתוך גופו של אליוט והוא נעצר במרחק של חמישה צעדים מאיתנו. "לא ענית לי" אני נועצת את עיני בעיניו "מי אתה?" הוא לא ממצמץ מולי ואני מסרבת להיות הראשונה שתכנע. "שמי דיימאן עלמתי" הוא מחווה קידה עמוקה במלוא הרצינות "אל תדבר אליה, ואת אל תדברי אליו" אליוט נוזף בשנינו, אני היחידה שמקשיבה לו לשם שינוי, "אל תקח את התפקיד השומר כל כך ברצינות 'אל' מישהו עוד עלול להאמין לך" "מה אתה רוצה פה?" דמייאן מעמיד פני נפגע "מי אמר שאני רוצה משהו?" אליוט לא מזיז שריר "רק קפצתי להיכרות מסודרת, ולידע אותך שאנחנו צופים" הקול שלו מתנמך "ומחכים לרגע המתאים, והוא יגיע הוא תמיד מגיע" הוא מחייך ואז שוב קד לנו "זה כל מה שרציתי" אליוט נוהם שוב ודאיימן נוטש לרגע את ההבעה הרצינית ולובש הבעה שונה, קשה לפינוח "אליוט, העלמה ריין" הוא מסתובב ונעלם בעצים.
אני מחכה כמה שניות בשקט עד שאני בטוחה שהוא הלך ואז נוגעת בכתפו של אליוט, אני מרגישה כמה מתוח הוא תחת ידי כאילו הוא מתכונן לזנק כל רגע. "מה זה היה?" הקול שלי נשמע קטן כל כך אחרי השקט ששרר ביער. אליוט מתנער ממגעי אבל לא מביט בי בכלל, כאילו אני לא שווה מבט בכלל. "שזה לא ידאיג אותך. אנחנו חוזרים עכשיו" הוא מתחיל להתקדם אבל כשרואה שאני לא זזה הוא חוזר ותופס את מפרק ידי "אל תעשי בעיות עכשיו" אין לי ברירה אלא להגרר עכשיו.
"תעצור אליוט! אתה מכאיב לי!" אני מנערת את ידו ממני כשאנחנו כמעט באחוזה כבר, הוא נעצר בבת אחת מביט בי משפשפת את העור האדמומי "אני מצטער" הוא לא נשמע מצטער "אין לנו זמן לבזבז" "למה בדיוק? מי זה היה? מאיפה אתה מכיר אותו? למה הוא התכווו שהם צופים ומחכים?" השאלות שלי מרחפות באויר אבל אליוט מתעלם מהן בהפגנתיות ולא עונה לי "הכנסי בבקשה עלי לדווח על המפגש ואחרי זה אנחנו חוזרים לבקתה, השעה כבר חמש ובקרוב יתחיל להחשיך" אני חושבת שזהו המשפט הכי ארוך שהוא אמר לי אי פעם. אבל גם במשפט הזה הוא לא נתן לי איזה שמץ של מידע. "ואם אני לא רוצה? ואם נמאס לי כבר?" הוא מתקרב עלי עד שראשו מעל לראשי ומכריח אותי להביט בפניו שנראות אדישות על גבול הכועסות. "אם תתנגדי יש לי רשות מלאה להשתמש בכל אמצעי על מנת לאבטח אותך למקום מוגן" הוא חוזר על שתי מילים כדי להדגיש אותן "כל אמצעי" אני לוקחת צעד אחורה כשהקרבה הופכת למעיקה עבורי "אני מתנגדת" אני נועצת את רגלי בקרקע ואת האגרופים שלי בכיסים.