החלק הכי כואב בשינה זה דווקא הקריעה שבסופה, רגע אחד אתה מאושר וברגע האחר אתה נאלץ להתעורר אל הגיהנום של המציאות.
"ישנת טוב?" אני מתיישבת במיטה משפשפת את עיני, כל תנועה מרגישה כאילו הגוף שלי עשוי מבטון ולהזיז אותו זו המשימה הכי קשה שנתבקשתי לבצע.
"את מתעלמת ממני עכשיו?" אני מישירה מבט אל דמייאן שמביט בי בציפייה "זה קצת קשה כשאתה יושב סנטימטר ממני" אני מסננת מול המבט שלו, הוא מחייך אבל אני לא מחזירה חיוך "את אגוז קשה לפיצוח אה?" אני קמה מהמיטה ומתרחקת ממנו, סחרחורת רגעית גורמת לי למעוד וברגע האחרון לפני הנפילה אני מצליחה לייצב אותי עם הקיר "את בסדר?" דמייאן קופץ מהמיטה ותופס בידי. בתנועה אוטומטית אני נרתעת ממנו, אני לא יכולה שלא להרגריש מתוחה מהשינויי מצב הרוח התמידיים שלו. ההתנהלות מול דמייאן מרגישה כמו רולטה, או שאתה על הצד הטוב שלו או שתתכונן לכאב כי הוא קם על הצד הרע שלו. "אל... אל תגע בי" אני מישירה אליו מבט "אתה מפחיד אותי" העיניים שלו מאפילות "אל תתחצפי ריין, זה לא יגמר טוב עבורך" אני מגחכת בעייפות "כי עד עכשיו הלך לי מצויין פשוט" הקול שלי לא יותר מלחישה אבל אין לי ספק שהוא שמע את זה.
"אני אעמיד פנים ששום דבר מהשיחה האחרונה לא התקיימה באמת" האצבעות שלו ננעצות בכתפי "לטובתך" הוא דוחף אותי ממנו ובבת אחת ההבעה שלו משתנה מכועסת למחוייכת כאילו שום דבר לא קרה. "תתארגני מהר" הוא יוצא מהחדר, טריקת הדחת היא הסממן היחידי לכך שהוא לא באמת נרגע. "איפה אתה אליאס?" אני נשענת על הקיר ומחבקת את עצמי "הלוואי שהיית כאן"
"תחזיק את זה במקום" השמאן מניח חתיכת בד נקייה על הפצע בזרועי, החדר מסתובב סביבי כשאני פוקחת עיניים אז אני ממהרת לעצום אותן. הקולות מרגישים הרבה יותר עוצמתיים ככה. "לעזאזל עם הנוסחאות" השמאן מקלל וקולות של דיפדוף דפים ממלא לכמה שניות את השקט של החדר. אני נלחמת בבחילה ופוקחת את עיני "כמה... כמה עוד?" קר לי למרות החימום של החדר "על מה את מדברת ריין?" דמייאן הוא כמובן זה שעונה לי "כמה עוד אתם רוצים ממני אה? לא נמאס לכם? תעזבו אותי בשקט כבר" אני צועקת את המילים מנסה להישמע "את נסערת-" קול ירייה קוטע את משפט ההרגעה המרגיז של דמייאן. השמאן מביט בדלת של החדר ואז בנו "תבדוק מה זה" הוא מורה לדמייאן למרות שעד כמה שהצלחתי להבין דמייאן במעמד גבוה יותר. דמייאן מניח את ידי על חתיכת הבד שמונעת ממני להמשיך לדמם וניגש לדלת "יש קולות של מאבק-" הוא נקטע שנית הפעם על ידי הדלת שנפרצת בבעיטה מפילה אותו על ישבנו, אם לא הייתי כל כך עייפה בטח הייתי צוחקת. מישהו נכנס פנימה האקדח שלו מופנה כלפי הרצפה על מנת לא לפגוע באף אחד. הפנים שלו מכוסות בצעיף אבל ברגע שהעיניים שלו נחות עלי הנשימה שלי נעתקת "אליאס..." אני מרגישה את השפתיים שלי זזות אבל בכלל לא בטוחה שאני מצליחה להוציא קול. אני מנסה לקום ומתמוטטת על הרצפה, תוך שתי שניות אליאס ניצב לידי ומחזיק אותי בעדינות. אנשים לבושים במדי המשמר של הלהקה זורמים מבעד לדלת הפתוחה אבל אני רק מסתכלת על אליאס "הגעת" אני מחייכת ועוצמת עיניים "ריין! את בסדר? מה הם עשו לך?" אבל בגלל שאני יודעת שאני בטוחה עכשיו אני מאפשרת לעצמי להפסיק להחזיק, אני מאפשרת לעצמי לשחרר.
"שלושה ימים... שלושה ימים עשר שעות וחמישים ושתיים דקות" אליאס מחזיק את היד שלא מחוברת לאינפוזיה "לא יכלת להתעורר מוקדם יותר? רצית לעשות לי התקף לב?" אני מעבירה את לשוני על שפתי שמרגישות יבשות לחלוטין "אני מצטערת" אני מחייכת בעייפות, אפילו רק הדיבור איתו והמאמץ להישאר ערה מתישים אותי. אליאס מניד בראשו "אני זה שצריך להצטער... לא הגעתי מהר מספיק" האחיזה שלו מתהדקת "תסלחי לי?" אני מהנהנת "כמובן"
*************
סליחה סליחה סליחה! באמת שהתכוונתי לשחרר את הפרק מוקדם יותר אבל היו לי כמה ארועים משני חיים היום אז, מצטערת 🙏🏻
אבל לצערי אני גם צריכה להכריז שנגמרו לי הפרקים המוכנים מראש ולכן נחזור למתכונת של פרקים פעם בכשהם מוכנים
YOU ARE READING
בין אלפא לאומגה
Werewolfזה כמו לעמוד במרכז תהום ושניהם משני צדדי, בידי כל אחד מהם חבל והוא מוכן למשוך אותי למעלה. צד אחד חיים וצד אחד מוות, עלי לבחור. החיים של ריין מתוכננים מראש, היא תגדל, היא תגיע לגיל שבע עשרה ותיועד לאלפא של הלהקה. אין מקום לטעויות ואין מקום לאפשרות שנ...
