בין אלפא לאומגה

7

הצבע הלבן אף פעם לא עשה לי טוב.
אני בוהה בשתיקה בגולה שנחה בכף ידי, הרוק בקושי עובר בגרוני ואני מתחילה להרגיש כאילו אני נחנקת מעצמי. "נא לשמור על השקט בנות... אל תתרגשנה..." הקולות נשמעים מרוחקים עכשיו כאילו אני מתחת למים והם מדברים מבחוץ. אני מרימה בשתי אצבעות את הכדור מכף ידי ובוחנת אותו בשתיקה הוא חלק וקריר למגע. "-תצעדי קדימה חמודה!" אני מתנערת כשאני שומעת את הקול קרוב אלי. אני מרימה את עיני ומבחינה לפתע בשקט שהשתרר אף אחד לא מדבר וכולם מביטים בי, הנשימות שלי מאיטות, אני שונאת להיות במרכז תשומת הלב. "קדימה" השמאן מביט ישירות אלי ואין אפשרות להתבלבל ולחשוב שהתכוון לאחרת. "אני... אני לא-" מישהי דוחפת אותי מאחור ואני מועדת קדימה עד שהשמאן תופס בידי ולוקח את הכדור ממני "הכל בסדר" הוא לוחש כשהוא מניח את אצבעותיו על הסהרונים האדומים שציפורני חתכו בכף ידי, תחושת דגדוג כמו נוצה חוצה את ידי וכשהוא מזיז את אצבעותיו הסהרונים נעלמים. "הנה הבחירה!" הוא מקרב אותי לאש הגדולה. אני מעיפה מבט חסרת אונים לכיוון הכללי של מדורת המשפחה, אני לא רואה אותם אבל יודעת שאייברי אי שם ושהוא משגיח עלי. "התקרבי ילדתי" קולו של ראש הלהקה מכריח אותי להסתכל חזרה ישר אל מה שמתרחש מולי "אני יודע שזה בטח פתאומי עבורך" השמאן שעד עכשיו החזיק בזרועי כמו הבטחה שלא אברח עזב אותי כעת מותיר אותי ללא משענת. "התקרב לוחם" אליאס שכמובן מרוצה מעצמו מתקרב אלינו, אני מרימה את מבטי אליו "אל תראי כל כך מפוחדת, אני לא נושך" הוא לוחש כשלוקח את ידי בידיו "העיניים שלך נראות ענקיות ככה" אני משפילה את פני נבוכה וכועסת, למתבונן מהצד זה נראה כאילו אני מובכת ממנו... ואני לא!
"אם רוח גדולה אני קורא לך בזאת לאחד שתי נשמות-" "חכו!" הקריאה קוטעת את השמאן שכבר התחיל לחזור ולזמר את סוף הטקס. מבין הבנות אחת יוצאת דוחפת את השאר סביבה, היא מתקדמת אלינו ואליאס אוטומטית דוחף אותי מאחוריו כאילו בדעתו להגן עלי. אני קופאת לרגע מזועזעת מהרעיון ואז במרד צועדת החוצה ונעמדת מצידו אבל רחוק מעט. "זו רמאות הכדור הלבן שלי!" היא מושיטה החוצה את ידה מגלה כדור זהה כמעט לחלוטין לכדור שחולץ מידי. "מה הולך כאן?" רחש עובר בין האנשים, מעולם לא הייתה רמאות בטקס לפני מאחר וכולם יודעים על הקדושה ואיש לא מנסה להתעסק עם הרוחות המנחות. השמאן ניגש קדימה "מה פשר העניין?" ראש הלהקה חמור סבר כרגיל. "הכדור הלבן... הוא אצלי ביד יש כאן רמאות" הבחורה לא רועדת כשהיא מטיחה את האשמות. "רמאות?" אני בקושי מאמינה שהיא שואלת ברצינות "מדוע ארמה בדבר שאינני רוצה שיקרה?" אני רוצה להגיד יותר אבל המבט הקשה שאליאס משלח בי גורם לי להשתתק. השמאן נוטל מידה את הכדור ומניח אותו במרכז ידו השמאלית ואחר כך מעמיד את הכדור שלי במרכז ידו הימנית. יש שקט מתוך כשהוא מתרכז בשני הכדורים. לאחר כמה שניות של שקט הוא סוגר לאגרוף את שתי ידיו, מפניו החתומות קשה להבין אם משהו התרחש והוא ניגש לראש הלהקה. הם מדברים בלחישה אך ממקומי אני יכולה לשמוע חלקי משפטים. "זו אינה רמאות... אותו הדבר... כיצד יתכן?... התשובות יתגלו" השמאן מהנהן וחוזר לאור המדורה הגדולה. "אלים גדולים ורוחות מנחות... הבחירה הפעם היא קשה ולא ברורה, שתי הבנות היקרות נגררות ממקומן וישתכנו בבית הנבחר יחדיו, עד האירוסין תתגלה הבחירה האמיתית" הוא משליך חופן של עשבים אותם הוציא מתוך שקיק שהשתלשל מחגורתו. האש השתנתה והתפרעה לרגע עד ששככה לחלוטין לרמץ מפעפע. אני מנסה להבין את המתרחש סביבי. המשפחות מתחילות להתפזר בשתיקה, כל אדם שקוע בתוך עצמו ואיש אינו מחפש תשובה. "מה הכוונה? מה קורה עכשיו?" אני היחידה שמעלה את השאלות "אנחנו ממשיכים כאילו רק אחת מכן נבחרה, יתכן והרוחות מנסות להגיד לנו דבר מה ואותו עוד עלי לברר" השמאן מכניס לכיסו את שתי הגולות הלבנות "תהיו חזקות ואני אחפש את התשובה במהרה" הוא חולף על פנינו בדרכו חזרה לביתו בשמורה אך הוא עוצר לרגע על ידי ומעניק לי לחיצה מנחמת על כתפי לפני שהוא נעלם בחשיכה. אני מביטה לכיוון בו הוא נעלם ומסתובבת אל אליאס היחידי שנותר איתי ועם הבחורה השניה. בדרך כלל לאחר הטקס כולם יוצאים לרחוב ומארגנים משתה בזק, אבל כנראה כולם חשו שהפעם זה יהיה אחרת והשקט שולט בהכל. "בואו אחרי... אראה לכן את חדרכן מעכשיו" הוא אפילו לא מביט בי אחרי שיצאתי ממאחורי גבו ולא נתתי לו ל"הגן" עלי בגופו. הבחורה מעיפה בי מבט מזלזל, היא גבוהה ממני ויפייפיה אמיתית. שיערה השחור נח בתלתלים עבים על כתפיה וגבה, עורה מהווה ניגוד מושלם לצבעים הכהים של שיערה ועיניה בבהירות המסנוורת שלו. היא סורקת אותי במבט מלמטה עד למעלה ואז ממהרת להשיג את אליאס.
אני מסתכלת סביבמ מנסה לעכל את הכל, יש לי הרבה לעכל, נבחרתי... לא אוכל לחזור הביתה כעת. יש רק סיפור אחד על הפעם שהבחירה נדחתה, הבחורה מתה ומאז כולם אומרים שמי שנבחרת ולא מממשת את הבחירה חשובה כמתה. אני מתחילה ללכת אחרי הבחורה ואליאס, אחת מאיתנו הולכת למות עד סוף האביב.