בין אלפא לאומגה

32

אני מושכת את הבד של השמלה בחוסר נוחות על גופי "תפסיקי להלחץ" אליאס מעיר לי מעבר לדלת הסגורה "איך אתה יודע בכלל שאני לחוצה? כי אני ממש לא!" אני משקרת ומישירה את מבטי למראה "כי את סגורה בחדר אמבטיה כבר שעה וחצי ועד עכשיו התנהגת כאילו את אלרגית למים נכנסת ויצאת ממקלחת תוך עשר דקות" אני פותחת את הדלת בבת אחת "מרוצה?" הוא לא עונה לי כשמבטו חולף על גופי "אליאס!" אני נאנחת ועוקפת אותו בדרך לארון "מה את עושה?" אני נוברת בתוך הארון "מחפשת משהו אחר ללבוש כי זה ברור לא מתאים-" ידיים חזקות מושכות אותי אחורה וטורקות את הדלתות של הארון "זה מושלם בסדר? את מושלמת" אני מנשקת אותו קלות על שפתיו ומתרחקת שוב "ניסיון יפה אבל לא אמין" הוא מושך אותי חזרה אליו "לא אמין? אני אראה לך מה זה לא אמין!" הוא מתחיל לדגדג אותי ואני מנסה לברוח "נכנעת?" אני מהנהנת בחוסר אויר "אז נצא?" החיוך נמחק בבת אחת מפני "חייבים?" הצחוק שלו יפה אבל לא כשהוא צוחק עלי. "זו רק ארוחת ערב עם ההורים שלי לא להלחם מול דובים" אני מנידה בראשי נותנת לו להוביל אותנו למטה אל הדלת "אני מרגישה מוכנה יותר להילחם מול דובים מאשר לאכול עם ההורים שלך" קריר בחוץ אז אני לוקחת סריג קל ולובשת מעל השמלה השחורה. אליאס מתעלם מדברי האחרונים אבל משלב את ידינו ומקרב אל שפתיו "אני אהיה איתך"

השולחן כבר ערוך כשאנחנו נכנסים פנימה "איחרנו?" אני שואלת את אליאס כשהוא מתעקש לעזור לי להוריד את הסוודר "לא, המשפחה שלי תמיד מוכנים לפני הזמן" הוא מחייך אלי בעידוד "ברור...מה שתגיד" אני נגררת אחריו. לשולחן יושבים כבר אימו של אליאס, אישה גבוה שהאצילות נודפת ממנה בגלים לבושה בשמלה ארוכה בצבע ירקרק שמדגיש את שיערה הכתום, ושני האחים הקטנים של אליאס כנראה תאומים כי הם נראים בני אותו הגיל. "ערב טוב אמא" הוא ניגש אל האישה המרשימה ומנשק אותה על הלחי שהיא מושיטה לו "ערב טוב גברתי" אני מגיעה בעקבות אליאס ומרכינה את ראשי בכבוד "שטויות!" אני מרימה את פני במהירות מופתעת "תקראי לי מריאן אני לא אוהבת את כל הרשמיות הזאת בתוך הבית שלי" אני מגניבה מבט אל אליאס שמחייך אלי בעידוד "כן גבר- אני מתכוונת מריאן" אני מתקנת את עצמי מהר. אנחנו מתיישבים מול שני הצעירים "אלו הם טרביס ומיכאלו" אליאס לוחש באוזני ומצביע על כל אחד בתורו. אני מנסה לשנן שמות ופרצופים, תמיד הייתי גרועה בזה ושמות היו בורחים לי מהראש מהר יותר מפרפרים ביום אביב. "ערב טוב, אני רואה שכולם הגיעו לשולחן" אני מגלה שאני מביטה ישר בעיניו של ראש הלהקה "אדוני" אליאס קם אליו ולוחץ את ידו, כל הרשמיות הזאת מונעת ממני להצליח לדמיין את ראש הלהקה שלנו מתגלגל בדשא עם אליאס בתור ילד קטן. "ערב טוב" אני ממלמלת בקול כמעט ולא נשמע כשראש הלהקה מעכב את מבטו עלי. "אויש תפסיק גדעון!" מריאן נוזפת בו עם חיוך "אתה מפחיד את הילדה, היא עוד תברח מפה תראה כמה היא חיוורת" עם כל המבטים האלו הייתי בטוחה שאני אדומה כמו עגבניה. "תנשמי עמוק" אליאס מניח את ידו על רגלי, אני אוחזת בה בחוזקה "לא ככה... לאט לאט" הוא מסיט את שערי הצידה ומקרב אלי את ראשו "בדיוק ככה" אני מתמקדת בחיוך שמציץ על פניו. "אל תהי רגישה כל כך ילדתי" מריאן רוכנת מולי "הוא אולי קשוח מבחוץ אבל הוא רך לחלוטין מבפנים" אני שומעת את ראש הלהקה רוטן משהו בינו לבין עצמו והדבר עוזר לי להחזיר חיוך רגוע אל אליאס.