בין אלפא לאומגה

23

אליאס: (מתחיל בערב לפני)

כשאני מוצא את ריין במיטה על ציפורניים מדממות ושריטות על מצחה קצת קשה לי לדעת איך אני אמור להגיב.

הבחירה שלה בטקס לא הייתה הפתעה עבורי, אפשר להגיד שכבר מגיל צעיר היה לה פוטנציאל גבוה כשהיא נולדה עם כתם הלידה המוזר הזה. אבי היה פחות מרוצה מהבחירה מאחר והיא מגיעה ממשפחה הנמצאת כמעט במעמד אומגה שזה לפי המעמדות של הלקה המעמד הנמוך ביותר. המועמדת השניה נטליה כבר הייתה יותר הטעם שלו, המשפחה שלה במעמד טוב שני אחיה הגדולים מלומדים. אבל יש משהו בריין... אני זוכר איך בגיל שלוש עשרה הבחנתי בה לראשונה. זה היה בחג האש, כשהמדורה הגדולה דלקה במלוא עוצמתה וכל האנשים הצטופפו מסביבה, היא נדחפה קדימה כמעט לתוך האש רק בשביל להיות קרובה אל החום השורף. לא הייתה סיבה אמיתית להידחפות שלה אבל הנחישות שלה להגיע למקום מסויים והסיפוק שמילא את פניה כשהצליחה פשוט ריתקו אותי אני מניח.
כשידעתי שהיא תגיע למקומות מסויימים הייתי מנווט את החברים שלי להגיע למקום הזה, בכל ההתקהלויות שהנוכחות בהם היו חובה הייתי מחפש אותה.
אבל איכשהו יצא שכל פעם שנפגשנו "במקרה" הרגשנו צורך להתווכח. החברים שלי לעגו לה על המעמד הנמןך ממנו היא מגיעה ואני מניח שהרגשתי צורך לספק אותם.

אני מנקה את הדם ממצחה תוך כדי שאני מנסה לדובב אותה על מה שקרה. כואב לי לראות אותה ככה, היא נראת אבודה קצת ושקועה בתוך מחשבות לא נחמדות. כשהיא מדברת על כמה שהיא שונאת את הסימן שלה אני חייב לעצור אותה "הוא יפייפה... את יפייפיה" היא נראת מופתעת ממה שאני אומר, אבל אני לא מתכוון להפסיק כשסוף סוף אחרי כל השנים האלו יש לי אותה לעצמי. "שלא תעזי לפגוע בעצמך שוב" אני מאיים אליה "או ש...?" השאלה גורמת לי לחייך "או שיהיה לך עסק איתי" אני מניח את שפתי על שפתיה, בהתחלה תכננתי שזו תהיה נשיקה עדינה בלבד, משהו שיחתום את האיום, אבל כשהיא מתמסרת לנשיקה אני לא רוצה לעצור אותה. "אני לא מוכן שיפגעו במשהו ששייך לי"

מקלחת חמה וארוחת ערב זה משהו שתמיד עוזר להשתחרר ממצבי רוח רעים, אני אולי לא בשלן ממדרגה ראשונה אבל לחמם אוכל שנשלח מאחוזה אני יודע לעשות אפילו בעיניים עצומות. אליוט רצה להישאר אחרי שסיים לדווח לי על הביקור אצל השאמן, אבל אני רציתי שקט אז שלחתי אותו עם נטליה לארוחת ערב באחוזה.
ריין שנראת סחוטה מעייפות מסכימה לסרט שאני בוחר, ברור לי שכל סרט שהייתי בוחר היא הייתה מסכימה כי היא פשוט עייפה מכדי שיהיה לה אכפת. אני מתיישב על הספה ומסמן לריין לשבת לידי, היא פשוט מתכרבלת בטבעיות ממש צמוד אלי ומניחה את ראשה על חזי. באמצע הסרט אני כבר שומע את השנימות שלה מתייצבות בצורה רגועה ומבין שהיא נרדמה לחלוטין, זה מעלה לי חיוך על הפנים ככה שאני מאושר שאנחנו לבד ואף אחד לא רואה כמה אני נמס מאושר מהמחווה הקטנה הזאת.
אני מנסה להתרכז בסרט אבל ריין לא מפסיקה לזוז מתוך שינה, הנשימות שלה לפעמים רגועות ולפעמים הן מאיצות כאילו היא בתוך סיוט. "היי... הכל בסדר" אני מניח את ידי על מצחה, נזהר לא להכאיב לפצעים שלה. יד אחת שלה תופסת לפתע את ידי והכל אצלה מתרפה שוב מלבד היד שסביב ידי, אותה היא מחזיקה בכל הכוח כמו מישהו שמפחד ליפול או לטבוע. "את לא צריכה לדאוג, אני תמיד אהיה פה לתפוס אותך" אני מרגיש מטופש אז אני ממהר לצלצל לאחת העוזרות שתבוא לעזור לי. אני מעלה את ריין למיטה שלנו למעלה אבל יוצא מיד החוצה כדי לא לפגוע בפרטיות שלה כשהעוזרת מסייעת לה להחליף לפיג'מה.

אני מתעורר בבוקר בגלל ציפצוף מעצבן מהטלפון שלי. "הלו?" מההברה הראשנה בקולו של אבי העייפות נעלמת. "בוא מיד" הוא מתנתק ולא מאפשר לי לשאול שאלות, אני נאנח בעייפות, זה תמיד ככה.
אין לי לב להעיר את ריין אז אני פשוט משאיר לה פתק כדי שלא תדאג, אני בכלל מקווה לחזור לפני שהיא תתעורר.

כשאני מגיע לאחוזה אני הולך מיד לחדר העבודה של ראש הלהקה "מה קרה? מה היה דחוף כל כך?" הוא מרים אלי את ראשו ממעל דוח מסויים שממקומי אני לא מצליח לקרוא את הכתוב "השמאן נעלם. הנער משרת שלו הגיע הבוקר לבקתה ומצא אותה פרוצה והפוכה. אין סימנים של לחימה או לקיחה בכוח. השומרים ששלחתי לבדוק סיפרו על חפצים בודדים שנלקחו ושאר הבלגן מבויים" אני פוקח עיניים בהפתעה אף פעם לא קרה דבר כזה. אבי מושיט לי דף ואני לוקח אותו בהיסוס "דפים רבים כאלו בווריאציות שונות נמצאו באחד החדרים. תקרא אותו" אני מעביר את עיני עליו נראה שזה איזשהו מתכון, מבחיל למדי מאחר וכל המרכיבים היו נוראיים בפני עצמם. דבר אחד קופץ לי לעין, המרכיב האחרון שמתחתיו נמתחו כמה קווים. 'עשרים טיפות דם מיועדת בתולה' זה גורם לי להרים את ראשי "מה זה?" אני מרגיש את הכעס מתחיל את דרכו בגופי "נראה שזה משהו שהשמאן עבד עליו, על דפים אחרים רשומים ניסיונות מעט שונים מכל אחד. הוא מחפש את הדרך להסיר את הקללה" אני מניד בראשי "זו אגדה-" אבי קוטע אותי "זה לא כל מה שמצאנו, מכתבים, המון מכתבים בינו לבין שבט גקניבור... הוא שיתף איתם פעולה" איכשהו הנימה האיטית בה הוא בחר להשתמש לקראת הסוף גורמת לי לחשוש "מצאנו מכתב אחד חצי שרוף באח, נראה שאותו הוא רצה להסתיר יותר מהכל" הוא מושיט לי דף נוסף ואני נזהר לא לפורר את החלקים השרופים שבו "תקרא" אני משפיל את עיני "מצאתי-... פיתרון... זה פה- אני חוזר..." אני עוצר לרגע ונושם עמוק "הי- פה לא קשה לזהות אות-... תביאו את ריין-"
אני משליך את הדף בבת אחת לרצפה ויוצא מהחדר, אבי צועק משהו מאחורי אבל הפחד והכעס מחריש הכל. לא הייתי צריך לעזוב אותה לבד, לא הייתי צריך להתעלם מהסיפור של אליוט אתמול.
אני מגיע לבית חסר נשימה וקורע את הדלת מהכניסה "ריין!" אני חצי כושל פנימה מבקש רק לדעת שהיא בסדר, לוודא שהיא עוד פה "ריין!" אני נעצר כשאני שומע צעדים יורדים מבמדרגות מאחורי "ריין את פה-" אני מסתובב ורואה את נטליה יורדת מולי "היא לא פה, ראיתי אותה יוצאת לריצה אז החלטתי לחכות לשניכם פה... מה קרה?"