אני מתעוררת כשכל החדר חשוך מלבד האורות של המקררים שזוהרים בחושך כמו עיניים של מפלצות. החדר שקט לחלוטין ומבט מהיר מגלה לי שאין איש במרפאה מלבדי. אני מסיטה את השמיכה במהירות, לא עוצרת גם שהקור המקפיא של החדר פוגע בי, וקופצת מהמיטה לרצפה. הרצפה הקרה צורבת את כפות רגלי החשופות לכמה שניות ואני מתרגלת לטמפרטורה.
הדלת לא נעולה כנראה הם הפריזו ביכולות של התרופות הרגעה שנתנו לי, בטח חשבו שלא אתעורר בזמן הקרוב והרשו לעצמם להירדם בשמירה. אני בוחרת מסדרון באקראי ומתחילה ללכת בו בזהירות אם אצליח למצוא את היציאה אולי אוכל לברוח מהמקום הנוראי הזה.
אני חולפת על פני חדר מואר שדלתו חצי פתוחה אבל השיחה שבוקעת ממנו גורמת לי לעצור לצוטט. "... הוא לא מוצלח במיוחד" "כבר שבוע שלם הוא עושה ניסויים מחרידים אף אחד לא יודע מה הוא מנסה להשיג" הקול הבא מדבר בשקט כל כך שאני צריכה להתאמץ לשמוע "יש שמועות, אל תספרו לאף אחד שאני אמרתי את זה, אתם זוכרים את האגדה על האנשי זאב? השמאן הזה מאמין שעם הדם של הילדה משבט הלבנה הוא מסוגל להחזיר את השינוי צורה- אח!" קול חבטה קוטע את הדובר המצמרר "אל תהיה אידיוט" זה שוב הקול הראשון שדיבר "זו סתם אגדה ישנה ואם השמאן שלנו מאמין בה אנחנו בצרות" אני מציצה לתוך החדר, יושבים בו שלושה חיילים סביב שולחן.
אני לא רוצה לשמוע את ההמשך וגם ככה הסתכנתי יותר מדי כשנשארתי כל כך הרבה זמן במסדרון. שאר הבניין שקט לחלוטין וכל דלת שאני חולפת על פניה סגורה כשפס של אור דולק מתחתיה, הפחד הכי גדול שלי שמישהו יפתח את הדלת ויגלה אותי.
אני נושפת בהקלה כששלט זוהר בחושך מכריז 'יציאת חירום' מעל אחת הדלתות החשוכות. בהתאם ליציאת חירום היא לא נעולה וברגע שאני לוחצת על הידית אני יוצאת החוצה אל הלילה המרגיע. אם היה לי זמן בטח הייתי בוכה בהקלה אבל הפחד שיגלו אותי דוחק הכל לאחר כך. אני רצה אל העצים המבטיחים שנמצאים במרחק של כמה מטרים ממני.
המפגש עם האדמה מכאיב בצורה שלא ציפיתי. אני מנסה להתרומם ולהבין מה הפיל אותי. דמות כהה נעמד מעלי "לא... בבקשה... לא" התפילה השקטה שלי לא עוזרת והדמות לא נעלמת היא רק תופסת בזרועי ומושכת אותי לעמידה מתעלמת מהכאב שזה מסב לי. "מרגישה כבר יותר טוב ריין?" אני מרגישה את המחנק כשדמייאן מושך את הכובע מפניו "הייתי אומר שכן לאור המפגש שלנו" היד השניה שלו מחזיקה חצי סיגריה והוא מקרב אותה לפיו באדישות "תן לי ללכת! הגעתי עד לפה-" הוא נושף את העשן על פני "זה בהחלט מרשים וכמה אנשים יענשו על כך, אל תדאגי אף אחד מהם לא ימות כרגע" העיניים שלי דומעות מהעשן של הסיגריה ומהתסכול. "איזה מזל שבחרת לבוא דווקא בהפסקת עישון שלי, מי יודע לאן היית מצליחה להגיע עוד" הוא מחייך "אבל תני לי לספר לך משהו. המחנה הזה נמצא בתוך הטריטוריה שלנו, בכל מקרה לא היית מגיעה רחוק" אני מעיפה לו בירכיה ומנערת את ידי תוך כדי. היד שלו עוזבת אותי והוא מתקפל פולט כמה קללות מתוך הכאב "לא היית צריכה לעשות את זה" הקול שלו נשמע מאיים יותר "את בצרות גדולות גברת ריין" אני מסתובבת ומתחילה לרוץ אל העצים. אין לי מה להפסיד עכשיו אני רק יכולה לקוות שאני רצה מהר יותר.
אני שוב מתגלגלת על הדשא אבל הפעם אני יכולה לזהות את הבעיטה שמפיחה אותי. הגלגולים נעצרים כשאני עם הפנים לשמיים וכל הגוף שלי שרוט וכואב. דמייאן תופס אותי כשאני נעמדת, יש לו כמה דמעות כאב בזוית העין אבל הפרצוף שלו אכזרי. "את מביא על עצמך את העונשים" קצה הסיגריה הבוער שנלחץ על עצם הבריח שלי רק מדגיש את דבריו. אני מנסה להתנגד לו אבל דמייאן פשוט מחזיק בשתי ידי ביד אחת שלו מונע ממני כל התנגדות. הוא גורר אותי חזרה פנימה אל תוך הבניין ואל החדר שבו הם סוגרים אותי. "חתיכת זונה" הוא מעיף אותי על הקיר, אני מסתובבת אליו מיד מפחדת מדי מכדי להיות עם הגב אליו. "די, אתה מכאיב לי" אני מנסה לעצור אותו אבל הוא פשוט מצמיד את ידי לקיר מעל ראשי ביד אחת שלו ואת שאר גופי עם הגוף שלו. "את יודעת? השמאן צדק, אני באמת אוהב אותן ככה" הקול שלו מעביר בי צמרמורת "ההבדל שאת מצאת חן בעיני גם לפני זה" השפתיים שלו נחות על צווארי. אני עוצמת עיניים "אל... אני מתחננת" הוא מתרחק ממני ואני נופלת לרצפה ללא האחיזה שלו "כמה חבל שהשמאן צריך אותך טהורה, ברגע שהוא יגמור איתך... אנחנו נחגוג" הוא קורץ לי וטורק את הדלת מאחוריו. אני שומעת את המנעול מסתובב ורק אז מרשה לכל הדמעות לזלוג.
*************
פחות חזק שלי אני חושבת...
אבל הבטחתי ואני מקיימת, שבת שלום😘
YOU ARE READING
בין אלפא לאומגה
Werewolfזה כמו לעמוד במרכז תהום ושניהם משני צדדי, בידי כל אחד מהם חבל והוא מוכן למשוך אותי למעלה. צד אחד חיים וצד אחד מוות, עלי לבחור. החיים של ריין מתוכננים מראש, היא תגדל, היא תגיע לגיל שבע עשרה ותיועד לאלפא של הלהקה. אין מקום לטעויות ואין מקום לאפשרות שנ...
