"תתרחק ממני!" אני מנסה לחמוק מאחיזתו של דמייאן אבל הוא שוב נועל את ידי מאחורי גבי ולרגע לא מתכוון להרפות ממני. "תפסיקי לזוז כל כך הרבה נסיכה" הוא מסנן לתוך אוזני ומוביל אותי בכוח לכיסא.
זו הפעם השניה שהם לוקחים אותי לחדרו של השמאן ופעם הקודמת הוא סתם התעלם ממני אז אני אפילו לא יודעת מה הם רוצים ממני מלבד הנוכחות המדהימה שלי והקללות שאני מאחלת להם כל יום.
שני אזיקי ברזל סוגרים את ידי על המשענות של הכיסא ושני אזיקי ברזל כולאים את רגלי לרגלי הכיסא, אני לא יכולה לזוז או להתחמק.
השמאן נכנס לתוך החדר ומעיף בי מבט קצר, הוא נראה מסופק. "היא לא אכלה?" דמייאן מניד בראשו "יומיים בלי אוכל ומהבוקר היא לא קיבלה גם שתיה" נחמד לדעת שלהרעבה שלי הייתה מטרה. אני חלשה מהמחסור באוכל ומהמכות שקיבלתי מהם כל פעם ששיעמם להם מדי.
השמאן פורס בד על השולחן לידי ולפי הצלילים מסדר כמה כלים על הבד, אני לא יכולה לראות מהזוית שלי אבל הקולות מבשרים לי דברים רעים. אני מזיזה את מבטי אל דמייאן "היי... אל תעשה את זה, בבקשה... אני מתחננת. לא עשיתי לך כלום! בבקשה!" הוא מתכופף אלי חיוך מוזר על שפתיו "את מפחדת?" ידו מנגבת דמעה שבכלל לא שמתי לב שירדה "אל תפחדי. זה יקח כמה שניות" השמאן מכחכח בגרונו ומשיג את תשומת הלב של שנינו. אני מבחינה במחט החלולה בידו "אל... בבקשה!" אני זזה בפאניקה בכיסא עד כמה שהמצב הכבול שלי מאפשר לי. אחד הפחדים הכי קשים שלי אלו מחטים ומזרקים, המחשבה על עצם זר שנדחף מתחת לעור אל מחזור הדם מעלה בי חלחלה. "תחזיק אותה" השמאן מורה לבחור שלא שמתי לב לקיומו עד שהוא נעמד מאחורי והצמיד את כתפי אל משענת הכיסא, הבחור לבש בגדי מתלמד לשמאן. "היא בהתקף פאניקה" דמייאן מניח יד על ידו של השמאן "ו...?" הוא מרים גבה בשאלה "אולי כדאי להרגיע אותה, היא רק תפגע אם היא תמשיך להשתולל ככה" המחט מורחקת ממני ופניו של דמייאן ממלאות את שדה הראיה שלי.
"אל תבכי נסיכה" הוא מנגב את כל הדמעות "תנשמי עמוק... לאט לאט... פנימה והחוצה, פנימה והחוצה" אני מוצאת את עצמי עוקבת אחרי ההוראות שלו "מעולה-" משהו חד ננעץ בכפל מרפקי הפנימי. אני מסיטה את ראשי בחדות מספיקה לראות את קצה המחט נעלם בתוך גופי. "אתה הסחת את דעתה אז ניצלתי את ההזדמנות" השמאן מתמם ומחבר צינורית דקה שבסופה בקבוקון אל המחט שבגופי.
אני מרגישה בחילה שעולה בגרוני "אני הולכת להקיא-" דמייאן לשים קערה מתחת לפי ומזיז את השיער שלי מפני. "לאט לאט" קולו לוחש ברכות כשגלי הבחילה מטלטלים אותי. בטח, הוא מקבל את מה שהוא רוצה עכשיו אין לו בעיה להיות עדין. "אין לה שום דבר בקיבה אתה לא צריך לדאוג כל כך" השמאן אומר בצורה קרה. הדבר היחידי שמעניין אותו זה הדם שלי שממנו הוא ממלא שלושה בקבוקונים. "זה יספיק בשביל ההתחלה" השמאן שולף את המחט ומניח פד גאזה על המקום הפצוע "אם אתה רוצה להמשיך לשחק ברופא וחולה" הוא זורק אל דמייאן "אז תן לה משהו מתוק לשתות ועוד חצי שעה היא תוכל לאכול" דמייאן משחרר את ידי ורגלי מהאזיקים "בואי-" אני מנסה להעמד אבל הסחרחורת מפילה אותי אל בין ידיו, אני עוצמת עיניים כשהכל יותר מדי עבורי.
אני פוקחת אותן שוב מיד כשדמייאן מרים אותי על ידיו "מ-מה אתה עושה?" התכוונתי שהקול שלי יהיה תקיף אבל במקום זאת אני מגמגמת בחולשה "את לא יכולה ללכת ואת גם ממש לא צריכה להישאר במקום הזה, בואי נגיד שאני רק עוזר לך" אני משעינה את ראשי בעייפות על חזהו מנסה להתעלם מהטינה שיש לי כלפיו.
"ככה אתה אוהב אותן לא?" הקול של השמאן תופס אותנו בדלת "חלשות, זקוקות להצלה... חסרות אונים" אני מרגישה את גופו של דמייאן מתקשח "חבל שהיא שייכת למישהו אחר כבר" השמאן רגוע לחלוטין "כל כך חבל"
********
כי אני נחמדה וכי יש לי כבר כמה פרקים כתובים מראש אני הולכת לשחרר אותם בקצב מהיר, אחד ביום זה מהיר?!
YOU ARE READING
בין אלפא לאומגה
Werewolfזה כמו לעמוד במרכז תהום ושניהם משני צדדי, בידי כל אחד מהם חבל והוא מוכן למשוך אותי למעלה. צד אחד חיים וצד אחד מוות, עלי לבחור. החיים של ריין מתוכננים מראש, היא תגדל, היא תגיע לגיל שבע עשרה ותיועד לאלפא של הלהקה. אין מקום לטעויות ואין מקום לאפשרות שנ...
