"אם תמשיך ככה אני הולכת!" אני מאיימת בצורה לא משכנעת במיוחד, האינפוזיה פחות או יותר כובלת אותי לכיסא שאליאס הציב בחוץ כי ביקשתי ממנו לצאת. לא יכולתי להמשיך לשבת בתוך הבניין הסגור. לא ציפיתי שמיד אחרי שאעלה את הבקשה שלי מול אליאס הוא יוציא אל המרפסת את הכוסא העצום הזה, ימלא אותו בכריות ואז יחזור פנימה ויקח אותי החוצה במהירות כזאת. "נוח לך?" אני צוחקת "יש פה איזה מליון כריות אני חושבת שזה ממש די והותר" הוא מחייך ומתיישב לידי "כל כך דאגתי לך" אני משפילה את ראשי במבוכה. הייתי מטומטמת אז, בהתחלה, הם אמרו לי לא ללכת לבד הם הזהירו אותי שוב ושוב מכל הסכנות אבל אני לא הקשבתי. "אני מצטערת" אליאס תופס בידי "אין לך על מה, אני זה שצריך להתנצל על זה שלא הגנתי עליך מספיק" אני מנידה בראשי "אני ילדה גדולה אני לא יכולה שרק יגנו עלי כל הזמן" אליאס מניד בראשו כאילו הוא מתעייף מהויכוח הזה "אולי נקבע ששנינו נתנהג כמו שצריך מעכשיו ונסגור הכל?" הוא מושך אותי אליו מתוך הכיסא, למרות שעליו אין כמות מגוכחת של כריות יותר נוח לי להתכרבל בין ידיו מאשר על הכיסא. "קבענו" אני מחייכת כשאנחנו חותמים את זה בנשיקה קטנה.
"יש פה מישהו" הידיים סביבי נדרכות בתנועה מגוננת. אני מרימה את ראשי אל קו העצים "איפה? אני לא רואה כלום" אליאס עוזר לי לקום ונעמד מלפני חוצץ ביני לבין היער "אליאס?" אני מחזיקה בחולצה שלו מאחור "הכל בסדר, הכל יהיה בסדר" הקול שלו מרגיע אבל אני מציצה מעבר לגבו בכל מקרה, הסקרנות זה רגש שקשה להרוג. דמות גבוה יוצאת מבעד לקו העצים, לוקחות לי בדיוק חמש שניות לזהות את התספורת הפרועה ואת השריקה שהוא שורק תמיד כשהוא הולך. "אייברי!" הוא מרים את ידו הימנית ומחייך, אליאס נדרך לידי "תרגע" אני עוקפת אותו "זה רק אח שלי". אייברי מגיע למרפסת ואני ממהרת לחבק אותו "את נראת זוועה" הוא מעיר ואפשר לשמוע את ההלם שלו "אף אחד לא יודע מה קרה" אליאס עונה לפרצוף השואל שלי "זה לא שהיה אפשר לפרסם משהו מזה"
אייברי מעביר את מבטו בין אליאס לביני "אתם רוצים לשתף אותי או שאני אשאר ככה? חסר ידע" אני מתיישבת על הכיסא. "אני אספר לך" אליאס מסמן לאייברי לשבת ונכנס פנימה להביא לו משהו לשתות. "לא מוצא חן בעיני הכל פה" אייב רוכן לעברי "קודם כל את נעלמת לחלוטין בתוך המקום הזה עד שאמא נכנעת ומבקשת ממני לבדוק מה שלומך. ואז אני מוצא אותך פה חיוורת לחלוטין ונראת כאילו עברת גיהנום" אני מביטה אל העצים "זה לא קרה באשמת אף אחד אייב" אני ממלמלת "הכל מבולגן בראש שלי" אליאס יוצא החוצה עם כוס מים ומושיט לאייב. לוקח לו כמה זמן אבל הוא מגלגל את רוב הסיפור מול אייברי, אני מופתעת מכמות הידע שיש לו. היד של אייברי מתהדקת על הזכוכית ככל שהסיפור מתקדם.
"הוא בחור נחמד בסך הכל" אליאס מעיר כשהוא מפנה את השולחן. אייברי נשאר איתנו לארוחת הערב אבל הוא היה חייב ללכת מיד אחריה. "הוא האח האהוב עלי" אני מודה ואוספת את הצלחות "ריין... תשאירי לי" אליאס לוקח ממני את הכלים "אני גם רוצה לעזור תפסיק להתנהג כאילו אני עשויה מחרסינה" אני מתעצבנת. הוא מניח את הכלים המלוכלכים על השולחן וניגש אלי "את לא עשויה מחרסינה, את הלוחמת שלי" הוא נושק למצחי "אבל גם לוחמים נפגעים בקרב" אני כמעט מגרגרת בהנאה מהנשיקות הקטנות שלו "יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות בעתיד לפנות את השולחן שלנו" הלב שלי קופץ בצורה מטופשת רק מהמילה 'שלנו'.
אני מעלה נושא שמפריע לי "מה קרה לנטליה?" הידיים שלו מצמידות את גופי לשלו "היא עלתה לי על העצבים כשלא היית, חוץ מזה ברשימות של השמאן שנותרו מאחור היה רשום גם ככה שהיא לא המיועדת" הוא מביט בי "אז מה היה הטעם להשאיר אותה פה?"
אני משפילה את ראשי כדי שלא יראה כמה הפנים שלי אדומות.
YOU ARE READING
בין אלפא לאומגה
Werewolfזה כמו לעמוד במרכז תהום ושניהם משני צדדי, בידי כל אחד מהם חבל והוא מוכן למשוך אותי למעלה. צד אחד חיים וצד אחד מוות, עלי לבחור. החיים של ריין מתוכננים מראש, היא תגדל, היא תגיע לגיל שבע עשרה ותיועד לאלפא של הלהקה. אין מקום לטעויות ואין מקום לאפשרות שנ...
