בין אלפא לאומגה

2

אני לא מזהה את הבחורה שבראי מולי.
תמיד הייתי בחורה של מכנסיים, שמלות פשוט סרבתי ללבוש מהרגע שהייתה לי דעה עצמאית.
"את נראת יפייפיה" אמא נאנחת מפינת החדר "אני לא מרגישה יפייפיה... אני מרגישה..." אני מעיפה מבט נוסף לפני שאני מפנה את מבטי בחדות "אני מרגישה זרה" היא מתנתקת ממקומה וניגשת אלי מחליקה קמט לא קיים בחצאית השמלה "שטויות.. את תתרגלי לזה" היא שוב מבטלת את הדעה שלי כדי שתתאים לדעה שלה. "אמא!" אני אוחזת בידה שעדיין על הבד "אני לא רוצה לעשות את זה" היא משתחררת בקלילות כאילו אני לא מחזיקה בה. "אל תדאגי, הכל יסתדר אחרי מחר בערב. עכשיו תורידי את השמלה, אני אעשה את התיקונים האחרונים שעוד צריך" לדבר אליה זה כמו לדבר אל קיר. אני נותנת לה לפתוח את הרוכסן שבגבי וצועדת החוצה מהבד השנופל סביב רגלי. אני לובשת חזרה את המכנס ג'ינס הישן שלי וחולצה דהויה נהנת בסתר ממבטה הלא מרוצה של אימי.
"אני יוצאת עם לאקסי ולוסי" אני אומרת עם גבי מופנה אליה "את לא. את צריכה לישון מוקדם הלילה. איזה פרצוף יהיה למשפחה אם לא תראי במיטבך מחר בטקס?" הטקס הזה עוד יעשה אותי חולה. אני מסתובבת אליה ונאחזת בידה השמאלית, זאת שלא מחזיקה בשמלה ממנה אני משתדלת להתרחק עד שלא תהיה לי ברירה. "אני מתחננת... אני כבר מרגישה חנוקה בבית, אני לא יכולה לסבול  את זה יותר. אני מבטיחה שאחזור עד חצות ומחר אשתף איתך פעולה... לחלוטין! כל מה שתבקשי אבל אמא..." אני מפעילה את כל המניפולציות שלי כל שפה רוטטת ועיניים גדולות "אני חייבת לצאת הערב" היא עוצמת עיניים ונאנחת ואני כבר יודעת שהצלחתי "את חוזרת בחצות ולא שניה אחת אחרי" אני קופצת בשמחה "אני מבטיחה!" אני טסה החוצה לפני שתשנה את דעתה מפני סיבה מוזרה שתצליח להמציא.
צ'אד ותולי במטבח אבל הם משתתקים כשאני נכנסת "היי!" אני חוצה את החדר מהר לכיוון הדלת "לאן את ממהרת?" צ'אד תופס אותי מהמותניים לפני שאני מצליחה לחמוק "יש לי שבע שעות אחרונות לחופש צ'אד!" אני קןראת "אתה מבזבז לי דקות יקרות, אני אבוא לתבוע אותן אחר כך" הוא עוד לא מרפה ממני "ככה את אומרת שלום? איפה החיבוק שלי?" הוא מוחץ אותי בתוך חיבוק. "הנה חיבוק חיבוק" אני נחנקת "איפה מאלני שתעסיק אותך?" מלאני עכשיו נושאת את ילדו בחודש השישי, קשה להאמין שיש שם רק ילד אחד עם הגודל של הבטן ועם הטירטורים שהיא מריצה את צ'אד עבורם. "ישנה, תשמרי על השקט" הוא עוזב אותי. תולי סורקת אותי במבט ביקורתי, בעוד שאני לא יצאתי דומה לאמא תולי מפצה בכל פן אפשרי. "ככה את יוצאת? לפחות תסדרי את השיער שלך, שלא יחשבו שאנחנו קבצנים או משהו" "הוא היה מסודר, עד שצ'אד החליט להיות דביל" אני מסננת ומעבירה את אצבעותי כמה פעמים דרך השיערות. תאליה ואני לא הסתדרנו אף פעם. אייברי אמר לי שהיא חטפה מכה קשה כשנולדתי. עד אז היא הייתה הנסיכה של הבית, הבת הקטנה ותשומת ליבה של אמא הייתה מופנת רק אליה. בשמחה הייתי מחזירה לה את כל תשומת הלב. זה הדרדר עוד יותר אחרי הזימון שקיבלתי לטקס. הייתי צעירה בשנה מכל המועמדות האחרות, וכולם במשפחה יודעים שזה בגלל הסימן שלא בחרתי להיוולד איתו. הזימון לטקס הייתה ההוכחה האחרונה לאמא שהמסלול חיים שאותו תכננה לי עתיד להתקיים, ושוב תאליה נותרה מאחור.
"למה את יוצאת בערב לפני הטקס?" קולה של תולי רודף אחרי כשאני פותחת את הדלת. אני מסתובבת אליה בחיוך "עסקת חליפין שבה מכרתי את חיי" ואני טורקת את הדלת בכעס.
אני עומדת כמה דקות בחוץ מנסה להירגע מעט, אני לא אוהבת את הויכוחים חסרי הפואנטה עם תולי אבל תמיד מוצאת את עצמי נגררת לתוכם.
הטלפון שלי רוטט ואני עונה לשיחה "היי תזיזי את התחת שלך. אנחנו מחכות לך כבר עשר דקות" קולה הנמוך של לוסי על רקע צפירות מכונית מחרישים את אוזני. אני מרימה את מבטי וקולטת את הרכב הורוד של לוסי חונה לפני שביל הגישה. אני מחייכת "אני באה אני באה!" בלי לטרוח לנתק אני רוצה אל הרכב וגולשת למושב האחורי "לילה אחרון של חופש?" אני מחייכת "אני מקווה שלא אבל במידה וכן..." אני חוגרת את חגורת הבטיחות כי לוסי לא ידועה כנהגת הכי זהירה "בואו ננצל אותו"