בין אלפא לאומגה

14

"אז זה מסכם את הריצה שלנו להיום?" אני עוצמת עיניים ומפנה אליו את הגב "למה באת אחרי?" אני מסננת אל אליוט. "אני הולך לאן שאת הולכת" קולו קרוב אלי ואני יכולה להרגיש את נשמותיו על עורפי, הוא כל כך קרוב "אני הולכת כדי להיות לבד!" אני מסתובבת ונועצת את מבטי הכועס בעיניו, הכעס שלי לא מזיז לו אפילו שריר "בכית?" הוא מגיב לעיניים האדומות שלי "אתה מדמיין-" אני נקטעת בהפתעה כשידו נשלחת אל פני והוא תופס דמעה מזוית עיני "זה לא מרגיש כמו דמיון" אבל אני לא מסוגלת להגיב. הלב שלי דופק על מאתיים "מה אתה עושה?" הקול שלי לא עולה על לחישה אבל מאחר ורק שנינו שם והוא עומד כל כך קרוב אין סכוי שהוא לא שמע.
אחרי שאליאס התרחק עם נטליה הרגשתי שאני חייבת להתרחק, חייבת להיות עם עצמי, לא ראיתי את אליוט כשרצתי משם אבל הוא בטח יצא באותו הרגע מהחניה.
אני לוקחת צעד אחורה ומסיטה את מבטי מנתקת את קרב המבטים שנינטש בינינו. אני שומעת את אליוט מגחך בשקט, "אני יכולה לקבל פרטיות? לחמש דקות" "לא. לפחות לא כאן, אם תרצי ללכת למקלחת או לשירותים כמובן שאכבד את צניעותך ואשאר מהעבר האחר של הדלת אבל אני לא מעוניין לאבד את מקומי"
רוח קרה גורמת לי לחבק את עצמי "קחי" הוא מוריד את הג'קט שלו ומושיט לי, אני לא לוקחת את זה "מה יש לך על היד?" אני נועצת את עיני במפרק ידו הימנית, יש שם צלקת שחורה שנראת כואבת הסמל הוא מה שמשתק אותי. עיגול שבתוכו יש איקס, סימן המורחקים. "לא עניינך. קחי את הסוודר כדי שלא תצטנני" אני תופסת את הבגד שהוא זורק עלי. אליוט בעצמו נשאר בחולצה קצרה בלבד אך לא נראה שהקור מפריע לו. אני משחילה את ידי לתוך השרוולים והריח של אליוט מציף אותי בבת אחת, ריח של חום עם רמז קל של מרכך בגדים, הריח נעים. "זה נראה כאילו זה מנסה לאכול אותך בחיים" הוא צוחק בטוב לב למראה הבגד שלו שבאמת גדול עלי בכמה מידות. אני מחייכת בחזרה מרימה את כפות ידי שנעלמו בתוך השרוולים כלפי מעלה "תודה" אני לא מתכוונת רק לג'קט ומפניו של אליוט אני יודעת שהוא הבין "שנחזור? כבר מתחיל להחשיך" אני מהנהנת ונותנת לו להוביל.

אנחנו הולכים את הדרך חזרה, לא שמתי לב שרצנו כל כך הרבה זמן אבל הדרך נראת ארוכה ללא סוף. אני מסתכלת על הרצפה כדי שלא אחליק על האבנים ואפול, לכן אני לא שמה לב שאליוט נעצר ומתנגש בו. "אליוט-" "שקט" הוא קוטע אותי בגסות שגורמת לי לציית לו מיד. "תשארי מאחורי" הוא מסתכל לכל הכיוונים ולמרות שכבר לא כל כל בהיר אני רואה אותו מרחרח את האויר "מה קרה?" אני מפרה את ההוראה שלו כשאני לא יכולה לסבול את השקט "יש לנו אורחים" אני מבחינה שהעמידה שלו השתנתה והוא שפוף יותר בעמדת לחימה. "צא החוצה!" אליוט קורא לפתע לכיוון אחד העצים אבל אני לא מזהה שום תזוזה "אליוט... אתה מדמיין" קר לי, אני רעבה, אני רוצה מקלחת חמה וארוחת ערב לא אכלתי כלום כמעט כל היום. אני עוקפת אותו "תראה! לא קרה לי כלום... אפשר ללכת?" הוא לא עונה לי ובכלל לא מסתכל עלי, עיניו נעוצות בעצים "חתיכת כלב! תצא מהעצים!" הוא צועק שוב "אני הלכתי" אני מכריזה כשאני מבינה שלדבר איתו בהיגיון לא יעזור.
"כלבים אלו חיות כל כך בזויות אם לא אכפת לך, אני מעדיף כינויים אחרים" אני קופצת אחורה בבהלה כשהקול הזר בוקע בשלווה מהכיוון אליו אליוט צעק לפני רגע. "בנוסף אין צורך להיות גס כל כך כשיש כאן ליידי" בחור שחור שיער עם חליפה כהה יוצא מתוך הצל, העיניים שלו בכחול מחשמל נעוצות בי "ערב טוב העלמה ריין, כבוד הוא לי להכיר אותך".