"אלמה חסון!" קראו בשמי ברמקול
אני צועדת על הבמה לקראת המנהל לקבל את תעודת סיום תיכון. בתוכי אני מתה ממבוכה כשההורים שלי קוראים בשמי ולא מפסיקים לצלם אותי ומשגרת חיוך נבוך לעברם לשמח אותם,
"בהצלחה רבה, אלמה"
"תודה רבה המנהל" אני משיבה ולוחצת את ידו. בינתיים עולה מישהי אחרי ואני מרגישה הקלה עצומה- הגיע הזמן. סיימתי! השגתי את מה שתמיד רציתי-סיום התיכון, תעודת בגרות מלאה עם אחלה ציונים והחלק הכי טוב, אני לא אצטרך לקום כל בוקר ל 8 שעות עם הבנות המתישות האלו.
עכשיו הן מאחורי הקלעים בוכות ומתחבקות,עצובות מהפרידה.
'אפשר לחשוב שכל השנה הן לא ריכלו והפיצו שמועות אחת על השנייה' חשבתי לעצמי, בקול רם כנראה, כי מיד טליה אמרה "אלמה, מה זה משנה מה היה השנה?עכשיו הסוף ולאף אחת לא אכפת מה קרה בעבר. כולן ממשיכות הלאה..."והתחילה לבכות גם היא.
"יופי,זה מה שחסר לי,שתרצי גם את חיבוק, ועוד ממני" צחקתי
"סתמי" אמרה, לא נותנת לי שהות למחות ומוחצת אותי בחיבוק.
אויש,אני שונאת חיבוקים! והנה הקרצייה השנייה גם רוצה להצטרף להתעלקות עליי,
"אני לא מאמינה! אלמה חסון מתחבקת? זה בחינם?" צחקה שילת והצטרפה לחיבוק.
גאד אני אתגעגע לראות את שתי הדביליות האלו כל יום, חשבתי. אין סיכוי שאני אגיד להן את זה, אז במקום זאת חיבקתי אותן שוב ועקצתי "גם את עכשיו? מה יש לכן? נדבקתן בטימטום הזה?"
"טוב יאללה בננות" אני ממשיכה "אני זזתי הביתה, נדבר"
"עצרי מיד! שום נדבר. נתראה! את באה איתנו למסיבה."
"הייתה שם שאלה?כי לי זה נשמע כמו קביעה"
"כי זו קביעה. נו אין מצב שתבריזי לנו היום, רעה. לא יצאת איתנו כל השנה, חרשת לבגרויות עכשיו סוף שנה ואין לך תירוץ לא לצאת איתנו"
"לא. סוף דיון. ביי, חופרות" קבעתי. ראיתי את ההורים שלי בחנייה והתקדמתי לאוטו.
"שום סוף דיון. הגיע הזמן להפעיל את נשק יום הדין" החלו לרוץ לעברנו
"נעמי! נעמי!"קוראות לעבר אמא שלי,
"מה שלומכן חמודות?מזל טוב גם לכן"
"תודה רבה. רצינו לבקש ממך לשכנע את אלמה שלנו לבוא איתנו למסיבת סיום הלילה. היא לא מעוניינת להגיע ואת היחידה שמצליחה לשכנע אותה לצאת"
"שמעת אבירן?"צחקה ופנתה לאבא שלי "היא לא רוצה לבוא איתן למסיבה,כמה מפתיע."
"כן,שמעתי.."מלמל בתשובה, מדוכדך מעט
"אין בעיה חמודות, אני אדבר איתה ואם יהיה צורך אני אכריח אותה לבוא, תהיו רגועות"
הן הוציאו לשון לי והלכו, מרוצות.
איזה ילדותיות,אלוהים! אם היא חושבת שאני אצא היום,היא טועה בהחלט.
"אם יש לך את אותם טיעונים כמו שהיו לך כשהכרחת אותי להשתתף בטקס המטופש הזה, תחסכי ממני. אין מצב" יריתי לעברה
YOU ARE READING
זה הסיפור שלנו
Romantizmלפעמים אנשים בונים חומות כדי לראות למי אכפת מספיק כדי להרוס אותן עם נקודה זו מתחיל גם הסיפור שלנו, אבל לפני זה- הקדמה החיים האירו פנים אל אלמה בילדותה, לא חסר לה דבר והיא הייתה מוקפת בחברות אוהבות. כל זה השתנה כשעלתה לתיכון בבית הספר החדש בו התרחש...
