זה הסיפור שלנו

פרק 36

בילינו את כל סוף השבוע ביחד. לא בחוץ, ברעש. בארוחה עם המשפחה, לבד במרפסת, בחדר שלי. מאושרים ושלווים שיש לנו אחד את השנייה, סוף סוף.
"אני לא רוצה שהצבא ירחיק בינינו." התעצבתי
"חיכיתי כ''כ הרבה זמן שזה יקרה. באמת נראה לך שאני אתן למשהו, כמו השירות הצבאי שלך, להרחיק בינינו? אין סיכוי בעולם." ליטף את כף ידי
"אני מאמינה לך."
"זה הכי חשוב" סיכם ונשק לשפתיי. כך נרדמנו, מחובקים.

***
"היי, אלמה. איך היה סוף שבוע?" שאלה קסם, הפקלש''ית הנוספת "משהו מיוחד קרה? את נראית קורנת."
"לא, שום דבר. שמחה לחזור" הכחשתי. אני רוצה לשמור אותנו בסוד עוד קצת, שנהיה חזקים מספיק
"ממש. כיף גדול לחזור... מחכה לנו מלא עבודה, יש ישיבה היום" התמרמרה
"שוב?" התמרמרתי, "אוף"
יכולה לדבר? קפצה הודעה במסך. אלון
הרגע נכנסתי למשרד. אתקשר עוד כמה דק' השבתי
אחכה לך
"קסם, יש לי להתפנות מהתחנה המרכזית. תחפי עליי לרבע שעה?"
"בטח, מי ישים לב. סמכי עליי" קרצה
"אלופה. תודה, אני חייבת לך."
"נרשם" צחקה ואני מהרתי לצאת החוצה, מחייגת אל אלון
"מה קורה?"
"מקווה שלא סיבכתי אותך" צחק
"מה פתאום? קסם שולטת במצב. חוץ מזה שווה להסתבך בשבילך.."
"איזו מחמאה! לשמוע את זה ממך זה שיא גינס"
"נו, דבר. מה רצית להגיד לי ולא יכל לחכות שאגיע הביתה?"
"אני צריך להגיד את זה פנים מול פנים."
"אז למה ביקשת שאתקשר עכשיו, טיפשון?"
"טיפשון?" גיחך "ממתי אלמה חסון משתמשת בביטוי 'טיפשון' ועוד בקשר אליי?"
"סתום כבר" הביך אותי
"אז כמו שאמרתי, זה מצריך שיחה פנים מול פנים. תעשי לי טובה וגשי לש''ג"
"מה?" התמלאתי התרגשות, "אתה כאן?"
"צאי ותראי בעצמך."
מיהרתי לשער ואכן הוא ישב מחוץ לשער בתוך האוטו וחיוך גדול על פניו. רצתי לשער והתחננתי בפני הש''ג
"אלמוג, בבקשה..."
"אלמה אל תסתבכי אותי, צריך להודיע על דברים כאלה."
"בבקשה בבקשה אלמוג. תן לי לצאת, מבטיחה 5 דק' הוא היה כאן"
"אני אחטוף על זה אבל בסדר נו. רק בגלל שיש לי חברה, ואני מבין אתכם. אל תתלהבי יותר מידי. 2 דק'. עופי"
"יש!!" צהלתי בזמן שפתח בפניי את השער. רצתי אל זרועותיו של אלון, מנשקת אותו כאילו לא ראיתי אותו שבועיים.
"שלום גם לך" אמר והסמקתי, "לא, אל תובכי. אני תמיד שמח לקבל קבלת פנים כזו, הלוואי שהייתה לי אותה איתי כל יום"
"אז מה קורה? כבר התגעגעת?"
"בשנייה שאת עוזבת את היד שלי, אני מתגעגע אלייך" כבש אותי
אלמוג השמיע קולות הקאה ובתגובה צחקנו, מחובקים
"ברצינות עכשיו. קרה משהו?"
"רציתי להודיע באופן רשמי, קבל עם ועדה ואלמוג" קרץ אליו "שאני, אלון בן דינה, גבר של אישה אחת ויחידה ותמיד הייתי."
"בשביל זה נסעת עד לכאן?" שאלתי, "אני יודעת את זה כבר."
"אני מתכוון שעשיתי את זה. נפרדתי ממור הבוקר ואני רק שלך, לתמיד. כמו שתמיד הייתי. החל מהיום בבוקר רשמית."
"איזה כיף לי" עלצתי וחיבקתי אותו חזק, מסרבת לשחרר "מאמי, אני כל כך שמחה"
"גם אני. אין כבלים ושלשלאות, רק אנחנו" החזיק בידיי
"אהמ, אהמ לא נעים לי להפריע לכם אחי אבל לא הודעת ותיאמת מראש והם מתחילים להגיע לישיבה, אלמה, כדאי שתזדרזי אחרת את ואני נחטוף יציאה." ניער אותנו מהאופוריה שהיינו שרויים בה
"צודק, אלמוג. מצטערת, אני מסיימת." משכתי בכתפיי לעברו והסתובבתי אל אהובי "טוב, אלון שלי. שמעת אותו...נדבר" נישקתי שוב את שפתיו הרכות
"אני אוהב אותך" נשק לידי
"גם אני אותך. "
"ביי"
"ביי" התנתק ממני ונכנס לאוטו. כשהתניע את האוטו והחל להתרחק ממני, רציתי לרוץ לעברו, שיישאר איתי. לקח לנו כ''כ הרבה זמן להיות יחד וכל פעם אני נקרעת מחדש להיפרד ממנו.
"אלמה, בשביל מה להיות עצובה? את יכולה לראות אותו כל יום, את יודעת."
"כן, אבל קשה לי לנסוע את המרחק הזה כל יום, אז אני יוצאת רק בסופי שבוע."
"אהה, הבנתי.."
"מן סידור כזה שאבא שלי השיג בחסדי עליון. לא חשוב. תודה אלמוג, ביי."
"בהצלחה, צדיקה" הצדיע לי
"תודה קפטן קראנץ' יצאת אחלה גבר" הצדעתי ונופפתי לו לשלום.