זה הסיפור שלנו

פרק 40

אלון, אנחנו צריכים לדבר סימסתי לו
מה קרה? השיב מיד
תבוא, נדבר
אני לא בא אם לא תגידי על מה
עלינו
לאחר מכן לא הגיעה תשובה.

לפנות ערב הייתה נקישה על דלת חדרי. "ביקשת ממני להגיע" אמר בשקט מהפתח
"כן, נכון." כיחכחתי בגרוני "בוא נצא החוצה, לא כאן."
"אחרייך." המתין שאקום וסגר אחריי את הדלת.
"אז מה קורה?" שאל כשהתיישבנו על הספסל הקבוע שלנו
"נראה לי שאני צריכה לשאול אותך את אותו הדבר, לא?"
"לא. את חושבת?"
"אני בטוחה. אתה מתנהג נורא מוזר בזמן האחרון ואנחנו לא מפסיקים לריב. רוצה להסביר לי למה?"
"אז אוטומטית זו אשמתי??" כעס
"די להתנהג כמו ילד גחמן. תקשיב למה שאני מנסה להגיד. אני אמרתי שזו אשמתך? שאלתי למה אנחנו רבים."
"לא יודע" שילב את ידיו
"בטוח?" פיקפקתי, "אתה לא רוצה לספר מה עובר עלייך כדי שאוכל להבין אותך ואולי להציל את מה שיש בינינו?"
הוא הביט בי בבהלה.
"כן, אלון. שמעת נכון, להציל. כרגע אנחנו מהלכים על חוט מאוד דק"
"אני מתוסכל. זאת האמת. את עדיין ילדה" הבטתי בו בזעם "עדיין בצבא, כ''כ הרבה עוד לפנייך... לימודים, חיפוש קריירה. אני אחרי כל זה, מוכן להתמסד כמו כל החברים שלי."
"אלון אני לא מוכנה לחתונה כרגע."
"אני יודע. בגלל זה אני מתוסכל ואת מרגישה דחויה. אני מצטער"
"גם אני מצטערת שאתה מרגיש ככה" מחיתי את דמעותיי ביד, "אבל אני לא יכולה לשנות את כל החיים שלי ולהבטיח שאלך אחרייך בעיניים עצומות"
"אין זכות לבקש ממך דבר כזה"
"נכון מאוד. יש לי את הזכות לחוות הכול, בדיוק כמוך. אז זה הסוף?" שאלתי
"בשביל זה רצית לדבר!?" הזדעק, "חשבתי שהזמנת אותי כדי לפתור את זה, לא לזרוק אותי!"
"אין לי דרך לפתור בעיה כזו.. אתה לא מבין?" הרמתי את קולי, "אין לי פאקינג שמץ של מושג מה עושים במצב הזה. אני בת 19 וחצי לא בת 30 למודת קרבות."
"לפחות תנסי. אני לא מאמין שאת זורקת הכול מבלי להתאמץ בכלל!"
"אתה חושב שזה קל לי? ברצינות עכשיו!?"
"כן, תמיד הכי קל לך להיפטר ממני."
"אתה יודע מה אלון, לך לעזאזל. חתיכת אגואיסט! יש לך מושג מה עברתי עד שהרשיתי לעצמי להיפתח בפנייך?"
"אני יודע ומבין טוב מאוד."
"והעזת להגיד לי דבר כזה? אתה באמת לא מכיר אותי, אם כן."
"אולי לא טוב כמו שחשבתי..."
"אז לך." צעקתי, "תעוף לי מהעיניים ולך תתחתן עם מישהי בוגרת ולא 'ילדה' כמוני."
"אולי באמת זה מה שאני אעשה.איזה ילדה קטנה וטיפשית את, לא להאמין"
"נכון. שיהיו לך חיים מאושרים." חתמתי את הדיון והתקדמתי במהירות במעלה השביל, משאירה אותו מאחוריי
"היה נעים להכיר אותך" צעק אחריי
"תזדיין" צרחתי חזרה

***
נשכבתי על המיטה ובכיתי לתוך הכרית. איך הכול נהרס תוך שניות גורליות?
"אלמה, מה קרה?" נבהלה אמא
"זה... נגמר." עניתי בוכייה
"מה נגמר, אהובה שלי?" הרימה אותי וחיבקה חזק, לא משחררת
"אני ואלון. זה נגמר" בכיתי לכתפה
"אני בטוחה שזה בסה''כ ריב והכול יסתדר בבוקר, אחרי שתישנו על זה. אל תבכי, קטנה שלי"
"זה לא סתם ריב שייפתר אחרי שינה" פתחתי ושטחתי בפניה את השתלשלות האירועים שהובילו אותי לנקודה הזו.
"אני מבינה אותך יותר ממה שאת חושבת."
"באמת?"
"כן. אני יודעת שזה בטח לא ינחם אותך אבל אני יודעת מה את עוברת"
"גם לך שברו את הלב?"
"כן, פעם אחת. אהבתי אותו מאוד והוא זרק אותי בשביל בחורה אחרת, הייתי הרוסה."
"איך התמודדת עם זה?"
"לא התמודדתי. בכיתי וחשבתי שהחיים שלי נגמרו ושאני לעולם לא אוהב עוד. אבל אז פגשתי בחור שחרחר וגבוה בשם אבירן." חייכתי מבעד לדמעות "והבנתי שאם לא היו שוברים לי את הלב, לעולם לא הייתי פוגשת את אבא שלך"
"וחבל, אחרת לא הייתי נולדת ועוברת את החרא שאני מתמודדת איתו עכשיו" בכיי התגבר
"לא, לא, לא מאמי שלי. את צודקת - זה כואב, זה מגעיל וזה נוראי. אני יודעת.
אבל זה יעבור, אני מבטיחה. אולי לא מחר או בעוד שבוע ואפילו לא בעוד חודש, אבל זה יחלוף. האהבה הראשונה שלך תישאר לבסוף רק זיכרון חולף ואת תהיי עם האחד שנועד לך לתמיד" הבטיחה, מלטפה את שערי
נרדמתי עטופה בזרועותיה המנחמות