זה הסיפור שלנו

פרק 47

עוד שנה חולפת לה...

"מה זה בייב? השמלה הזו קצרה מידי, אני לא מוכן." הזדעף
"ירין, אל תתחיל איתי. אני לא אצא וזהו!" נאנחתי והתיישבתי על המיטה ברוגז
"לא תצאי? אחרי שהחלפת תלבושת 8 פעמים? אמין." צחק בקול
"עוד מילה אחת!" איימתי
"כן? מה תעשי לי?" שאל, עולה מעליי ומרתק אותי למיטה
"תחיה ותראה." חייכתי בערמומיות והוא הדביק נשיקה מסחררת על שפתיי
"קומי, פינוקי" משך בידי והקים אותי
"היי, מי החתיך הזה?" זרקתי לעבר יונתן שהתארגן מול המראה, ידי שלובה בשל ירין בדרכנו החוצה.
"אני מנחש שאת מדברת אליי?" הרים גבה
"כן אני מדברת אלייך, חכמולוג. לאן מועדות פנייך, חתיך כזה?"
"יש לי דייט" השיב בסתמיות
"שמעת מאמי!?" פניתי לירין," יש לו דייט! הוא לא יספר לאחותו היחידה, החוצפן."
"בייב, באמת.. את קצת מתרגשת יותר מידי אני לא מתפלא שהוא לא סיפר לך."
"או. תקשיבי לחבר שלך, דברי חוכמה הוא אומר" אמר יונתן בנחרצות
"מה זה אמור להביע? התארגנות יד אחת נגדי?" שיחחרתי את אחיזתו של ירין ושילבתי ידיים בזעף
"די, בייבי אל תכעסי עליי" הקיף אותי בזרועותיו והמטיר נשיקות על לחיי
"איכס. יותר מידי קיטש, אני הולך." נגעל יונתן ופנה ללכת
"חכה. נראה אותך עם החברה שלך יום אחד." הוכחתי אותו
"לא, את לא תראי" לקח את הג'קט שלו מהמתלה ופתח את דלת הכניסה "כי אנחנו לא נהיה כמוכם, איכס." קרא וסגר אחריו את הדלת, משאיר אותנו לבד
"בטח, נחיה ונראה" לגלגתי והסתובבתי אל פניו של ירין.
"אנחנו לבד" חייך, "לכל הערב.."
"וואלה. אז מה נעשה?" חייכתי חזרה
הוא נישק אותי בתשוקה, מצמיד אותי אליו ומעביר בכל גופי זרמים חשמליים.

כך התקדמנו כל הדרך עד לחדר השינה שלי, שם מימשנו את אהבתנו. כמו בפעמים הקודמות, הוא היה סקסי וסוער, אך גם עדין ומתחשב.
אני שמחה שחיכיתי עד עכשיו, בשבילו. הוא היה שווה הכול.
"אני אוהב אותך" נשק לצווארי
"גם אני אוהבת אותך" הנחתי את ראשי על כתפו ועצמתי את עיניי

***
"מאמי, אתה יודע שאני שונאת ללכת ברגל!" התבכיינתי בקול, כדי שירחם עליי ויישא אותי בידיו
"אני יודע." השיב
"אז למה אתה מכריח אותי כל פעם מחדש לטפס?"
"כי שם זו הנקודה הכי יפה ורק בטיפוס אפשר להגיע אליה. בואי כבר, פינוקי"
אני אוהבת אותו, אבל לפעמים הוא יכול לשגע אותי. מה השיגעון לקחת יום חופש בשביל לטפס על סלעים?
"אתה מתקדם ממש מהר. אתה מוכן לחכות לי?" פיגרתי מאחוריו
"תזדרזי, קשישה שכמותך" אחז בידי והעלה אותי, נושק לשפתיי, עד לנקודה שרצה.
התכופפתי ונשענתי על ברכיי, מנסה להסדיר נשימה.
כשהתרוממתי, ראיתי את ההורים של ירין, עידו וטליה, אמא ואבא, יונתן ומישהי מוכרת מסתכלים עליי בהתרגשות ולא משמיעים קול.
"ירין, מה זה?" שאלתי בקול רועד
"אלמה, אהבת חיי," כרע ברך והרגשתי את הדמעות מבצבצות בתוכי "הזמנתי את כל האנשים החשובים בחיים שלנו, כדי שיהיו עדים לרגע הכי מאושר בחיים שלי.
הרגע בו תסכימי להיות אשתי" אחז בידי ואני לוחצת את ידו בידי חזק, רועדת
"אלמה שלי, האם תינשאי לי?" שאל בלי צורך והוציא מכיסו טבעת יפייפיה שגרמה לסובבים אותנו להריע בחוזקה ולשרוק
"ברור." התרגשתי עד דמעות והוא קם לנשק אותי לקול תרועות רועמות מבני משפחתנו
"אני אוהב אותך" מחה את דמעותיי וחיבק אותי חזק
"גם אני אוהבת אותך. אל תשחרר אותי" נאחזתי בו
"לא חשבתי לעשות את זה." הידק את חיבוקו