זה הסיפור שלנו

פרק 41

"הלו," עניתי בדכדוך
"היי, חיים. איך את מרגישה?" שאלה טליה ברוך
"נורא" בכיתי
"אוי, מאמי שלי מסכנה" ריחמה עליי "איזה אידיוט. תראי מה הוא עשה לך!"
"זה לא הוא. זו אני, מטומטמת שבחרה להאמין בו"
"אלוהים, הוא הרס לי הילדה." צעקה, "איך את מתפקדת בבסיס? לא כועסים עלייך?"
"לא.כי אני לא שם."
"יענישו אותך"
"אני אוציא מחלה או משהו, לא קריטי לי כרגע"
"אני לא עומדת בזה, לשמוע אותך ככה. אני חייבת לעודד אותך."
"עזבי, טליה. אין לי חשק לראות אף אחד"
"אני ממש שואלת אותך, אני באה."
"לא, את תסתבכי, עזבי. אין טעם."
"בטוחה? כי לי אין בעיה להסתבך, התרגלתי."
"בטוחה במאה אחוזים. אני חוזרת לישון"
"כואב לי לשמוע עליכם. באמת"
"גם לי. ביי"
"תרגישי טוב" ניתקה והתעטפתי חזרה בשמיכה, חזק יותר. שהכאב ייעלם

***
התעוררתי לשמע מהומה מהמטבח. התרוממתי על המרפקים כדי לראות מה השעה בטלפון. 17:00 בערב, מה קורה שם??
"אחי, זה לא רעיון טוב." התקדמו הקולות בכיוון המסדרון
"אני רק רוצה לדבר איתה, שתי דק'." הבטיח הקול, שזיהיתי כעבור כמה שניות כקולו של אלון
"אחי, אמרתי לא!!!" הדהד קולו הרועם של יונתן
"יונתן בחייך.. אתה מכיר אותי! אני חבר שלך מכיתה א'. תן לי לדבר איתה"
"היא אחותי ואתה פגעת בה." כעס,
אוי לא.. אני לא מאמינה שהתפרקה את החברות ביניהם. הכול בגללו.
"אני יודע לכן באתי לכאן, לתקן את הטעות."
"אלון חמוד," התערבה אמא "זה לא הזמן, בסדר? הכול עדיין טרי. תחכה קצת"
"בחייך, נעמי. בבקשה" אני שומעת אותו מתחנן
לאחר שתיקה קצרה נשמע קולה "יונתן תן לו לעבור"
"אמא," מסתייג יונתן
"שחרר אותו ותן לו לדבר איתה בנחת"
לא, אני לא רוצה לדבר איתו. אני לא רוצה שהוא יראה אותי ככה, חלשה. קמתי במהירות ונעלתי את הדלת
"שמעתם?" היסה אותם יונתן, "היא התעוררה ונעלה את הדלת"
"ברשותך, אני אבדוק" ביקש אלון וניגש אל דלת חדרי, מנסה לפתוח אותה ללא הועיל
"אלמה, תפתחי לי. בבקשה" התחנן. אני משתתקת ועוצמת עיניים, מחכה שיתייאש ויילך
"אני יודע שאת שם. תפתחי לי" לחש אל הדלת
הוא לא מבין שאני רוצה שיילך? שייצא לי מהחיים!!
אני קמה ופותחת בפניו את הדלת רק כדי להגיד "לך"
"את באמת חושבת להיפטר ממני בכזו קלות?" היה כאב בעיניו
"אלון, זה לא עוד אחד מהמשחקים שלנו. אני מבקשת ממך לכבד אותי וללכת מפה."
"לא יכול."
"יונתן!" קראתי במצוקה, הוא הגיח במסדרון "אני רוצה שהוא ילך" בכיתי
"שמעת אותה, אחי. לך, באמא שלך. אתה עושה לה רע, אתה לא רואה?"
"זו לא הכוונה שלי. היא יודעת את זה וגם אתה יודע"
"אתה בטוח בזה!?" התקרב אליו באיום "תסתכל על אחותי, תראה באיזה מצב השארת אותה. אתה תתרחק ממנה ולנצח. שמעת אותי??" דחף אותו ונתקפתי פחד
"יונתן!" נזפה בו אמא
"אל תתערבי. אם אני אראה אותו עוד הפעם מתקרב לאחותי אחרי מה שהוא עשה, הוא יודע למה אני מסוגל." אלון רק עומד מולו בשקט, לא מגיב
"אלון, לך לפני שיקרה משהו שכולנו נתחרט עליו" ביקשתי בהחלטיות ורצתי לחבק את יונתן
"שמעת אותה." הקיף אותי בזרועותיו, כמו מגונן עליי.
"מה קורה איתך אחי? אתה מתנהג כאילו אנחנו זרים... אנחנו חברים מכיתה א'" התפלא אלון
"עד אחותי."
"על אביאל לא הגבת ככה"
"אל תשווה. הוא לא עשה מה שעשית אתה." שיחרר אותי והתקרב אליו שנית
"טוב, זה מספיק חבר'ה." התערב אבי ועמד ביניהם
"אל תדאג אבא. אני מסתדר"
"שום מסתדר. תירגע ושלוט על עצמך. אלון, אני מצטער אבל אני מבקש ממך ללכת. הילדים שלי לא במיטבם היום" ביקש בתוקף
אלון נתן בי מבט אחרון והלך.
"בואי אלמה" קירב אותי אבא לחיבוק