"אלמה, קומי. אני לא מוכנה שתישארי כאן בזמן שיש מסיבה. תתארגני ויונתן יקפיץ אותך למסיבה עם האוטו של אבא. אני לא מוותרת לך הפעם" מצווה אמא ומושכת לי את השמיכה.
"לא, לא, לא, בשום פנים ואופן לא." אני מסרבת לקום. במיוחד עכשיו, כשהתמקמתי.
"אין בעיה, את לא קמה? אין שיעורי נהיגה עד הודעה חדשה"
"למה להוציא את זה על השיעורי נהיגה! מה הקשר.."
"נו, אז קדימה להתארגן. יונתן בדרך לאסוף אותך" סיכמה וסגרה את דלת החדר.
קמתי בלית ברירה ופתחתי את הארון, מרירה משהו... היא כל פעם עושה לי את זה, התמרמרתי, כמו עם ההצגה והטקס, למה אני טורחת להתנגד בכלל? אולי כי אני לא סובלת את האירועים החברתיים האלו שכל המטרה שלהם זה להימרח אחד על השנייה, כאילו כולנו חיים במנזר ושיחררו אותנו ל 12 שעות בלבד.
הוצאתי ולבשתי את השמלה הלבנה והפרחים השחורים עם סנדלי עקב שחורים, פיזרתי את שערי החום הארוך על הכתפיים והתאפרתי בשפתון אדום ומסקרה. ככה אני אוהבת, פשוט וקצת נועז. בסוף הסתכלתי במראה והייתי מרוצה... נראיתי טוב בעיניי לראשונה מזה הרבה זמן.
בינתיים יונתן צופר למטה כמו משוגע, בטח העיר חצי מהשכונה עם הלחץ שלו. מה נסגר איתו? לאן הוא ממהר? רטנתי, ירדתי מהר במדרגות מפחדת להחליק בטעות מהלחץ שהוא מפעיל עליי עם הצפירות שלו.
"נו, קדימה קדימה, אני לא הנהג הפרטי שלך, תזדרזי" מאיץ בי.
פתחתי את הדלת האחורית והתיישבתי ליד החלון, אני מרימה את המבט וכמובן אלון איתו כאן. מה הסיפור שלו, כל הזמן הוא דבוק לאחי... בכל מקום הוא נמצא הבחור הזה.
"שלום גם לך" אמר בתגובה למבטיי,
"היי" עניתי ולא התעניינתי מעבר לכך. הוא צחק וגלגל עיניים. מה מצחיק אותו, אידיוט.
"נו, אלמה! איפה זה, מה הכתובת?" שאל יונתן
הזנתי את הכתבת בוויז והכנסתי את הטלפון לתופסן באוטו כדי שיראה לו לאן לנסוע.
"אבא לא כזה עצבני כשהוא מסיע אותי, לא בא לך אל תסיע אותי. שונאת שאתה דוחק בי ככה"
"אין מה לעשות. אבא לא נוהג עכשיו, אני נוהג. יאללה שקט.. " ענה ופנה לאלון "מה אמרה בסוף מור? לאסוף אותה או לא?" לא המשכתי להקשיב, לא מעניין.
שמתי אוזניות והתעלמתי. אני מקווה שהמסיבה תעבור חלק ולא יקרה כלום. רק שאני לא אפדח את עצמי ואעשה בושות או עוד יותר גרוע, טליה ושילת יעשו לי בושות עם השטויות שיש להן. אני מרגישה מבטים מלווים אותי כל הנסיעה אבל אני מרימה מבט רק פעם אחת כדי לתפוס את אלון בוחן אותי דרך המראה. הוא משחק אותה עסוק בטלפון כשאני מבחינה בו, אינפנטיל.
זהו, הגענו. אני כבר שומעת את השירים בפול ווליום ורואה את שילת וטליה מחכות לי בכניסה. יופי.
ירדתי וטרקתי את הדלת בלי להגיד שלום לאף אחד מהם. "היי אלמה," קורא אלון לעברי "שמרי על עצמך, נבוא לאסוף אותך ב 12 ולא דקה יותר"
"אלון בפעם האחרונה שבדקתי אתה לא אחי, אז אל תעמוד לי עם סטופר. ביי." הפניתי את הגב ורצתי לקראת הבנות.
YOU ARE READING
זה הסיפור שלנו
Romanceלפעמים אנשים בונים חומות כדי לראות למי אכפת מספיק כדי להרוס אותן עם נקודה זו מתחיל גם הסיפור שלנו, אבל לפני זה- הקדמה החיים האירו פנים אל אלמה בילדותה, לא חסר לה דבר והיא הייתה מוקפת בחברות אוהבות. כל זה השתנה כשעלתה לתיכון בבית הספר החדש בו התרחש...
