זה הסיפור שלנו

פרק 25

אני למטה, תרדי צפצפה הודעה מטליה
באוטו? התפלאתי
נראה לך? אין לי אוטו לעוד 50 שנה בערך
חחחחחח אז מה חשבת? שאני אלך ברגל עד לביג?
כן, או שאת מעדיפה באוטובוס
שכחי מזה. נזמין מונית
לא, נו. בואי נלך ברגל, נשוחח (:
טוב, אני יורדת סגרתי את המסך ויצאתי

"נו! מה היה? ספרי" דחקה בי טליה כשהתחלנו לצעוד
"את לא שפויה את יודעת את זה?"
"אל תתחמקי."
"לא מתחמקת, ייקח לנו נצח להגיע לשם"
"יופי, ככה גם נאבד כמה גרמים וגם יהיה לך זמן לספר לי הכוללל"
"חפרת"
"דברי או שאני אצרח ברחוב"
"צרחי, אני לא קשורה אלייך" התקדמתי ממנה
היא נעצרה והחלה לצעוק "אלמה אוהבת את אלוןןןןן"
"טליה, סתמי! הוא בחור מוכר כאן"
"בזעת מוכר. אם את לא רוצה שאני אמשיך, בקשה אחרונה- ספרי"
"טוב, טוב. העיקר שתסתמי כבר" היא חייכה מרוצה

עד שסיימתי לספר לה את השתלשלות העיניינים הגענו לביג
"די, סתמי! ככה הוא הגיב? איזה חמוד"
"כן, הוא יצא ממש סבבה בקטע הזה"
"בהחלט. בהתחשב בעובדה שלא סיפקת לו שום סיבות ושום כלום. גאד, איזו קשה את"
"היי, חיבקתי אותו זה לא נחשב?"
"אהה, חצי נחמה"
"זה יותר טוב מכלום"
"צודקת" אמרה ושקעה במחשבות "רגע, אם את חופשיה עכשיו למה את לא מספרת לאלון מה את מרגישה?"
"מה יש לי לספר? אני לא אמרתי שיש לי רגשות אליו"
"אוי, נו באמת אלמה. את רצינית? זה שקוף מאוד."
"ממש לא. אין לי כלום אליו"
"אז לא נפרדת מאביאל כי יש לך רגשות לאלון?"
"מה הקשר בכלל? הכי לא."
"טוב, חזרנו להכחשה. תמישיכי לחיות ככה מותק ולא תהיי מאושרת אף פעם"
"מאיפה הגעת למסקנה הזו?"
"איזו מסקנה? אני אומרת לך שזה ברור, שחור על גבי לבן שיש לשניכם רגשות. רומנטיים לא חבריים"
"עכשיו את סתם מדברת שטויות"
"ממש לא שטויות!" התיישבה בזעף על ספסל מול חנות "את סיפרת לי על השיחה שהייתה ביניכם, ראיתי במו עיניי איך הוא מלווה אותך ושומר עלייך כל הזמן. תעשי לי טובה ותפסיקי לעשות מכולנו מטומטמים"
"מי אלו כולנו?"
"גם אביאל קלט את זה"
"בולשיט"
"שום בולשיט, אמת. אלון מפזר רמזים וגם את. לעזאזל הוא אפילו אמר לך מה הוא מרגיש באיזושהי צורה בבית חולים, או שלא קלטת את זה?"
"לא קלטתי כלום, הייתי מסוממת ממשככי כאבים"
"בסדר, אלמה. היית מספיק עירנית כדי לזכור בדיוק מה הוא אמר, חיבקת ונישקת אותו"
"מאיפה לך?"
"את סיפרת לי! ודי בהתלהבות, אפשר להגיד"
"את רואה? זה שאני לא זוכרת שסיפרתי לך מעיד על משהו"
"כן, זה מעיד שאת מתחילה להאמין להתכחשות של עצמך. עצוב."
"עצוב מאוד." צחקתי והחלפתי נושא "עכשיו קומי. רצית בגדים חדשים, לא?"
"ממזרה. מנסה להחליף נושא. זה פתטי ועלוב, פתלוב."
"סתמי וקומי" משכתי אותה למצב עמידה
"אני אעשה לך טובה ואשנה נושא, אבל לא התחמקת מזה לנצח. שמעת אותי?"
"שומעת מלידה"
"מצחיק מאוד. עכשיו, מה נקנה? למרות שאין טעם כי אני מקורקעת לכל החיים בערך בלי אפשרות לצאת לשום מקום"
"נתגנב החוצה, מה הבעיה?"
"תראו אותה! גדלה הילדה. כל הכבוד, בת טיפוחיי"
"למדתי מהטובה ביותר" קרצתי ומשכתי בידה לזארה "לשם!"
"די עם החנות הזו!"
"רק ל 5 דקות" הצטחקתי ולפתע התנגשתי בגוף קשה
"אוי סליחה" התנצלתי בעודי מרימה את מבטי "אלון!"
"אולי תסתכלי לאן את הולכת?!" תקפה אותי הבחורה שלצידו
"מור, זה בסדר. אלמה עדיין לא לומדת להסתכל לאן היא הולכת" צחק
החמצתי פנים וטליה חיזקה את אחיזתה בידי, לעודד אותי
"אתה מכיר אותה?" עשתה פרצוף
"זאת אחותו הקטנה של יונתן"
"אה, ווטאבר. אני הולכת למחלקת גברים להתאים חולצה למכנס שבחרנו"
"כן, גם אנחנו זזות" אמרה טליה והזדרזה להוציא אותי משם מהר.