זה הסיפור שלנו

פרק 28

כעבור שלושה חודשים...

"וואי, את נראית מהמם ככה!" התלהבה טליה
"את חושבת? גם אני אהבתי מאוד" הנפתי את שיערי
"ליאור, אתה גאון, אומן!" התחנפה טליה למעצב השיער
"תודה, אבל זה לא רק אני השיער שלה מדהים מטבעו" הוחמא
"בוא לא ניסחף.. הצלת אותו. הוא היה כזה חסר חיים, חסר ברק ועייף" בתגובה זרקתי לעברה מברשת שיער
"היי! זאת האמת, פרא אדם שכמותך"
"רק תטפחי אותו והוא יישאר ככה. מושלם" הוסיף ליאור
"אני אנסה" צחקתי "אם יהיה לי כוח"
"תעשי כוח, אין דבר כזה. החיילים הגברים יפלו שדודים לרגלייך עם השיער שלך. יש לגברים משהו עם שיער ארוך" קרצה ומירפקה את ליאור
"את שוכחת שהוא צריך להיות אסוף" ציינתי
"עדיין יראו אותו, אז תפסיקי לנסות להתנער מאחריות"
הרמתי את יידי בכניעה. באמת אהבתי את השינוי שהכניס בשיערי עם גווני השמש שהוסיף ויישור הקצוות, נראיתי טוב.
"תודה רבה, ליאור" אמרתי וקמתי מהכיסא
"אין על מה. בהצלחה, מתוקה"
"תודה, נתראה"
"קפה-קפה?" שאלה טליה כשיצאנו
"כן, למה לא"
"קדימה אנו צועדות"
"יש לי סחרחורת" התלוננתי אבל היא הכריחה אותי ללכת ברגל את כל הדרך עד לבית הקפה.
"אהבת?" שאלה
"אהבתי מאוד."
"ברור שתאהבי. הוא תותח"
"אם את אומרת" משכתי כתפיים ופתחתי את התפריט
"מה עם עידו? איך הוא קיבל את זה כששמע איפה הציבו אותך?" שאלתי אחרי שהמלצרית לקחה מאיתנו הזמנה
"הוא התבאס, נורא. אבל מה אני יכולה לעשות, זה לא תלוי בי."
"מה הוא דואג? יש ביניכם קשר מאוד חזק, עוד כשהייתם ידידים"
"זה מה שאני אמרתי. אין מה לדאוג"
"בכלל לא." אישרתי בחיוך
"מה איתך?"
"מה איתי?" גיחכתי
"מה קורה בגזרת אלון?"
"בשביל מה הזכרת אותו, טליה? זה נגמר ממזמן. עברו שלושה חודשים שהם נצח בשבילי"
"עדיין איתה?"
"למיטב ידיעתי"
"דיברתי איתו מאז?"
"לא, אין לי מה להגיד לו ואין לו מה לחדש לי"
"מאיפה את יודעת אם לא דיברתם מאז?"
"לא בא לי לשמוע מה יש לו להגיד, בסדר? עכשיו אפשר להחליף לנושא שהוא לא אלון המטומטם?"
"בסדר, פתיל קצר." התגלגלה מצחוק בזמן שהמלצרית מניחה את ההזמנה על השולחן ומביטה בה בחשדנות.
"מצחיק מאוד" לגלגתי ושתיתי מהלימונענע גרוס שלי
"אותי- כן."
"בכלל לא"
"נושא חדש," הכריזה "הגיוס מתקרב. לחוצה?"
"האמת? ברמות שלא נרשמו מעולם."
"מסכנונת שלי "
"חכי. כשזמנך יגיע אני אהיה זאת שתצחק עלייך" לקחתי מידיה את קערת הפסטה
"הלו, עם פסטה לא צוחקים" איימה באצבעה
"היי מאמי, זו לא אחותו של יונתן?" שמענו קול מאחורינו
"כן" ענה לה קול מוכר עד כאב
אלוקים! מדברים והשטן עונה אמן. ביום שהזכרנו אותו, הוא צץ.
טליה בעטה בי מתחת השולחן "איי, סתומה" לחשתי
"הם באים לכאן" לחשה חזרה בפאניקה
"אני יודעת. מה נעשה..."
"תהיי קול" ציוותה והם נעמדו ליד השולחן שלנו
"היי. את אחות של יונתן, נכון?" שאלה למרות ששמעתי את אלון מאשר זאת קודם, סתומה.
"כן. מור, נכון? מה שלומך?" שאלתי בחיוך מעושה
"אנחנו בסדר" ענתה ברבים למרות שלא שאלתי לשלומו של הטיפש שעומד לצידה ומשפיל מבט במקום להסתכל לי בעיניים
"טוב לשמוע"
"כן, רק רצינו לעבור להגיד שלום. תמסרי ד''ש ליונתן" התרפקה על זרועו של אלון, במכוון.
"שימסור לו בעצמו. הוא חבר שלו, לא?" עקצה טליה בארסיות ואני שיגרתי בעיטה לרגלה
"יגיע" השבתי בזמן שהבחורה משגרת לטליה מבט עוין
"מעולה, ביי חמודה" חייכה בצביעות ברורה
"ביי אלמה" קרא בשקט בעוד היא מושכת בידו
התעלמתי ממנו. שניים יכולים לשחק במשחק הזה. הוא בחר להתעלם מקיומי במשך כל השיחה אז עכשיו תורי.
"הזויה" פלטה טליה
"את לא נורמלית! את לא יודעת לשתוק?"
"מה?? זה הגיע להם."
"אין לך גבולות!"
"אל תדאגי, ביג מאמא שומרת עלייך"
"לא דואגת, נחרדת. עכשיו את תאכלי כל מה שהזמנת, ברור?"
"כבר מחלקת פקודות? הגיוס רק עוד 3 חודשים, תירגעי." התריסה
"אגב, המסיבת גיוס. צריך לחשוב איפה עושים ומה."
"כשנגיע לגשר, נחצה אותו" בלסתי צ'יפס
"אין לך תקנה" קבעה
"אז למה את חברה שלי?"
"תאמיני לי, אני שואלת את זה בעצמי כל יום"