זה הסיפור שלנו

פרק 10

"נו??" שאגו טליה ושילת מהטלפון "איך היה? מה היה?" הפציצו אותי בשאלות
"שקט, אתן תעירו חצי בית עם הצרחות שלכן דרך הטלפון. הרגע חזרתי תנו לי לעכל את מה שקרה הרגע" - כמובן שהדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי היה לחייג אליהן, הן הסלע האיתן שלי במה שנראה כמו מערבולת בלתי נגמרת
"שום לעכל. ספרי פרטי נמקי והביאי דוגמאות" ציוו. סיפרתי בקצרה באחת בלילה על המסעדה ועל מה דיברנו. הן התאפקו לא לצרוח עד שהנחתי את המכה ופלטתי "הוא נישק אותי", בנקודה הזו לא ציפיתי מהן לשבת בשקט אפילו אני לא נרגעתי עד עכשיו.
איזו חגיגה הן עשו מהנשיקה הזו, "הצלחנו, הצלחנו" עלצו
"סתמו! מה הצלחנו? זה היה הדייט שלי והנשיקה הזו הייתה רעיון גרוע"
"אויש," נאנחו "הפסימיות... מה יהיה איתך? תפסיקי לחשוב כל כך הרבה ולנתח סיכונים. חלאס תתבגרי וקחי סיכונים, על החיים ועל המוות"
"בטח, קל להגיד כשמדובר בחיים ומוות שלי" צחקתי
"קל מאוד"
טוב אני סחוטה ויש לי מה לעשות, אז לילה טוב לכן מתוקות"
"לילה טוב, והיי לא לחשוב יותר מידי"
"טוב אמא. ביי" ניתקתי
אחרי שהשיחה נותקה והחלפתי לפיג'מת מיקי שלי חשבתי לעצמי, מה את עושה? השתגעת?
נתת לו לנשק אותך.. את מבינה את המשמעות של זה? אין לך טיפת עמידה במילה שלך? הבטחת לעצמך להתקדם לאט, כדי לא לפגוע ולהיפגע. איפה זה? היום זה נשיקה מחר זה משהו אחר ואח''כ כשהוא יעזוב והוא יעזוב בסופו של דבר זה יכאב, את תוכלי לסבול עוד פעם? תצליחי להרים את השברים ולהדביק אותם?

כל המחשבות האלו עוררו בי זיכרונות מכיתה ט', השנה השחורה.
כמו כל ילדה חדשה בכיתה ט' היה לי קראש על בחור שהיה חביב אליי בתיכון החדש ובתמימותי שיתפתי כמה בנות בפרטים מי זה ומה אני מרגישה אליו.. לרוע מזלי זה היה ילד מוכר שלכולן היה קראש עליו ואם זה לא הספיק הוא היה 'החבר' של מלכת הרוע, אני לא אשכח את שמה בחיים- נופר.
ההשפלה שעברתי מהרגע בו היא שמעה על זה הייתה נוראית. הן הפכו את חיי לבלתי נסבלים עם חרם שהשתתפו בו רוב הילדים מפחד שינדו גם אותם, הפצת שמועות שיש לי הרפס, ששכבתי עם חצי בית ספר. ההשפלה הכי גרועה הייתה כשהן גנבו לי את מכנסיי ההתעמלות שהתכוונתי לשטוף במים כי קיבלתי מחזור באותו יום ותלו אותם במסדרון הכיתה עם שלט 'בואו להריח את המכנסיים של זנזונת בית הספר'. תלשתי את המכנסיים ורצתי הביתה בוכה לפני השיעור, הסתגרתי בחדר ובכיתי את חיי לכרית.
עד עכשיו מחליקות דמעות מעיני כאשר אני נזכרת בזה... והילד? במקום להרגיע את חברה שלו שזה בסה''כ קראש תמים ולא רציני, עמד לצידה ושתק. היה עד להשפלה ולחרם ולא אמר כלום. אפילו ניסיתי לדבר איתו כדי שינסה לשכנע אותה להפסיק, הוא התעלם ממני וזרק 'תתרחקי ממני פריקית, תפסיקי להטריד אותי במבטים ומכתבים'
נשאיר בצד את העובדה שלא היה לי מושג על מה הוא דיבר, אחרי השיחה הזו העינוי החמיר. מאז החלטתי שבי לא יפגעו עוד וביקשתי מההורים שיעבירו אותי בית ספר בתואנה שלבית הספר השני יש מגמות יותר מעניינות ונחשבות מהנוכחי. הם הסכימו לבסוף ובכיתה י' עברתי לבית ספר "רימונים". הייתי מסוגרת ובודדה רוב השנה והבנות לא ממש ייחסו לי חשיבות. רק לקראת סוף השנה התחברתי עם טליה ושילת, כשטליה ניגשה אליי והתחילה לדבר איתי בהפסקות.