לבינתיים מצאתי עבודה במלצרות ובין העבודה לבין ההכנות לגיוס לא הרגשתי את הזמן עף עד לשבוע לפני הגיוס. אני כמובן כבר יודעת מה השיבוץ שלי - פקידת לשכה בלשכת הרמטכ''ל
הגיוס מתקרב בצעדי ענק ואני לא מוכנה. בכלל.
"אמא, איזה פחד" נרעדה טליה
"ממה את מפחדת? זו לא את שמתגייסת בשבוע הבא!"
"אני מפחדת בשבילך אז תסתמי לפני שאני אשלח אותך שבוע קודם"
"כן, הרמטכ''ל" הצדעתי
"חיילת שלי את" התקרבה לחבק אותי
"היי, היי תתחילו להירגע עם כל החיבוקים שלכם. מספיק, איזה סרט עשיתם לי... אני לא הולכת לנצח"
"איזו רעה את! אני מקווה שאת לא מתייחסת לאמא המסכנה שלך ככה."
"וואי, שתהיה בריאה. חירפנה אותי זה לא מילה"
"את הבת היחידה שלהם, הם בטח בסרטים. במיוחד אבא שלך, מסכן. איך הוא הרשה לך ללכת?"
"יש לו ברירה? זה חובה."
"כן, נכון"
"טוב עכשיו הביתה טליה. אני צריכה להמשיך לארגן הכול ואת מסיחה את דעתי עם הדיבורים שלך"
"אני הולכת! איזה נחמדה את היום, משהו. אל תשכחי שביום חמישי המסיבה"
"היום רק יום שלישי וחוץ מזה איך אני אשכח אם זו המסיבה שלי!?"
"איתך אי אפשר לדעת. פתאום הבוס יצטרך אותך ותבריזי לנו.."
"מה עשית ממני? פרייארית?"
"כי את כזו"
"ביי"
"ביי קרצייה, אני אתגעגע אלייך"
"היית!" גירשתי אותה
שעתיים אחרי שטליה הלכה, אמא חזרה מהעבודה.
"את צריכה עזרה לארוז מתוקה?" פתחה את דלת חדרי
"כמעט סיימתי"
"רוצה שאני אקנה לך משהו טעים במיוחד?"
"אמא, אסור להכניס אוכל או שתייה לשם בהתחלה"
"אוי שכחתי. עברנו את זה ממזמן עם יונתן והספקתי לשכוח איך זה הולך. אז נקנה עוד פיג'מות חדשות"
"פיג'מות תמיד מתקבלות בברכה" צחקתי
"אז תתארגני, נצא עוד כמה דק'" הכריזה ועמדה לסגור חזרה את הדלת
"אמא" קראתי, היא נעצרה "תודה" חיבקתי אותה והיא התחילה לבכות,
"אוי, אל תבכי"
"אני לא בוכה" מיהרה לנגב את הדמעות וברחה לחדר שלה.
התמלאתי כאב וחרדה לעזוב אותם, אני מפחדת להיות בלעדיהם.
YOU ARE READING
זה הסיפור שלנו
عاطفيةלפעמים אנשים בונים חומות כדי לראות למי אכפת מספיק כדי להרוס אותן עם נקודה זו מתחיל גם הסיפור שלנו, אבל לפני זה- הקדמה החיים האירו פנים אל אלמה בילדותה, לא חסר לה דבר והיא הייתה מוקפת בחברות אוהבות. כל זה השתנה כשעלתה לתיכון בבית הספר החדש בו התרחש...
