זה הסיפור שלנו

פרק 17

במהלך השבוע התהלכתי עם מצב רוח ירוד ומטה.
לא רציתי לראות אף אחד ובמיוחד לא לצאת, לא עם אביאל ולא עם טליה ושילת.
קורה לי לפעמים... תקופות כאלה... נוסיף לכך את המתח שאני שרויה בו עם הגיוס, הפסיכומטרי, אלון.
אלון? מה הקשר אלון?
בכל מקרה לא היה לי מצב רוח אז הסתגרתי בחדר מתחת לשמיכה. ההורים שלי ואביאל (בנפרד כמובן, הם לא יודעים עליו) ניסו לדבר ליבי ושידלו אותי לצאת מהבית, להתעודד. אפס אחוזי הצלחה, כצפוי.
"תפסיקו לחפור ולשגע אותי. אני כבר אמרתי לכם שלא קורה לי כלום. לא שמנה כמה פעמים תשאלו, התשובה לא תשתנה" עניתי בכעס לשמע צעדים מתקרבים ונקישה על הדלת
"מזל שבאתי מוכן" אמר אלון בחיוך מטופש והצביע על חפיסת שוקולד במילוי תות שהחזיק, הטעם האהוב עליי
"אה זה אתה..." גיחכתי
"הנני כאן" השיב בטקסיות מיותרת
"ומה אתה רוצה, הוד רוממותך?"
"א' שתדברי איתי כמו שצריך, ב' שתקומי ותתארגני. היום, אם אפשר"
השתהתי על פניו כדי לוודא שהוא רציני איתי ועל פניו הבעה רצינית לחלוטין , ללא שמץ גיחוך
"אתה צוחק איתי, נכון?"
"ממש לא. את רואה אותי צוחק?" שאל באירוניה
"אז אתה רציני." קבעתי "לא, אין מצב. אתה בטוח צוחק עליי אחרת מה יגרום לך לחשוב שדווקא אתה מכל האנשים בעולם תוציא אותי מכאן?"
"את מצחיקה היום"
"אבחנה דקה, כמו כל יום. תבוא, יש במה פתוחה. ממה שששמעתי גם אתה טוב בזה. עם הבדיחה של מקודם הפצצת"
"צודקת, רק חבל שזו לא הייתה בדיחה" אמר ומשך ממני את השמיכה
"אלון!"
"נו את קמה או שאשתמש בכוח?"
"בחלומות שלך. אם אתה חושב שאתה יכול להתפרץ לכאן ולדרוש ממני לציית לך אתה מה זה טועה, אני לא מתכוונת -" הוא אפילו לא נתן לי לסיים את המשפט בכך שתפס אותי בזרועי והרים אותי מעל כתפו
"תוריד אותי, מטורף! השתגעת?" הכיתי על גבו " אתה תפיל אותי! זה נהיה תחביב שלכם, שלך ושל יונתן? אני כבדה לא כדאי לך, הגב" צחקתי
"קודם כל את כבדה נפשית, לא פיזית. דבר שני, הגב?" שאל בתמיהה "מה אני, סבא שלך?"
לא יכולתי להתאפק וצחקתי.
"נו די תוריד אותי" אמרתי צוחקת והמשכתי להכות על גבו "אני אצרח ואז יבואו לחלץ אותי"
"בהצלחה. אין אף אחד כאן, כולם יצאו."
"ישמעו אותי מבחוץ ויקראו למשטרה, לא חבל על פרצוף יפה כמו שלך בכלא?" דיברתי לפני שחשבתי
"אז יש לי פרצוף יפה?" שאל. הסמקתי,
"בשביל אנשים בכלא שלא ראו פרצופים חדשים כבר שנים, כן" נחלצתי מזה בקושי
"טוב אז כשהשוטרים יגיעו אני לא אשכח לספר של מי המסטיק על הפסל בכניסה לכנסת"
"אין לך שום הוכחה!"
"ברגע שיגיעו תוצאות הדנ''א, זה כל ההוכחה שאני צריך" צחק וחבטתי שוב על גבו
"תוריד" צעקתי וכף הרגל שלי פגעה לו באף כשהזזתי את רגליי באוויר.
"אוי, סורי" התנצלתי כשהוא הוריד אותי מיד כדי לתפוס באפו
"אאוץ' רשעה"
"זה לא היה בכוונה, תינוק. תתבגר"
זה הצחיק אותי אבל אח''כ הוא התרצן וביקש "יאללה, נו. תחליפי בגדים, נרד לסיבוב קצר ונחזור. מבטיח"
"טוב. אבל רק בגלל ששברתי לך את האף. בטעות." פתחתי את הארון
"שברת... בואי לא נגזים. עשית מעצמך נינג'ה ישראל"
"סתום וצא."
"אבל תחליפי" אמר בעודו יוצא וסוגר את הדלת אחריו
"מה שתגיד"
"אני רציני, אני אבוא לבדוק"
"אני רוצה לראות!" צעקתי והחלפתי לשמלת קפוצ'ון אפורה עם סניקרס לבנות.
"מוכנה?" צעק מהסלון
"מוכנה. נרד?" עניתי בשקט ליד הדלת עם המפתח בידי