זה הסיפור שלנו

פרק 44

"יאא, תראי" טליה סובבה אליי את הטלפון שלה
"מסיבת מסכות?" שאלתי בפקפוק, "זה לא הקטע שלי"
"זה הקטע שלך. את לא רוצה להכיר זר מסתורי וסקסי במסכה?" חייכה בערמומיות
"לא, באיזו תקופה את חיה? רומיאו ויוליה?" השלכתי עליה כרית
"היי!" נפלה מקצה המיטה "סתומה, הפלת אותי."
"מגיע לך עם השטויות שאת אומרת. אולי המכה שקיבלת תסתדר לך את המוח"
"תאמיני לי, קיבלתי מספיק מכות לכל החיים בתאונה הזו." צחקה ואני שתקתי
"מה השתתקת? זה בסדר, עבר כבר הרבה זמן. אפשר לדבר על זה..."
"עדיף שלא. בשביל מה? העיקר שיצאנו בריאות ושלמות." השתררה בינינו שתיקה לכמה דקות.
"אז! חזרה לנושא מסיבת המסכות, את באה איתי. נכון?"
"טליה, עוד לא נרגעת עם הרעיונות האלו? לא הספיק לך?"
"לא, לא הספיק לי. תפסיקי להיות זקנה רגזנית, השתחררת לפני שבוע! בואי נצא, נשחרר קיטור ונהנה. כמו פעם."
"רק שאת לא משוחררת ויש לך חבר"
"אני משתחררת עוד חודש כלבה שחצנית שכמוך. ובקשר לחבר שלי, אל תדאגי. לא חשבתי ללכת בלעדיו."
"איך תלכו? שניכם בצבא.. מתי זה בכלל?"
"מחר, סתומי! ושנינו בבית בסוף השבוע הזה, אז אין לך תירוץ."
"צודקת. חבל" העמדתי פני מבואסת והיא השליכה עליי את הכרית חזרה
"נו!!!"
"את יודעת מה, למה לא? יאללה, נצא. אולי יהיה נחמד לחיות בסרט שאת חיה בו לערב אחד."
"ווהו! סוף סוף. לקחו יותר מ20 שנה אבל היא סוף כל סוף זורמת. שהחיינו ותודה לאלוקים שנענה לתפילותיי" הביטה לשמיים "אני אפילו אתעלם מההערה של 'הסרט שת חיה בו' כי אני לא אתן לקלקל לי את מצב הרוח."
"מה אני אגיד, מטרת חיי זה לקלקל לך את המצב רוח"
"לזה נועדת, מתוקה. המבאסת הלאומית. יום אחד אני אכניע אותך אלמה חסון!"
"אני בטוחה. את יודעת מה ההגדרה של איינשטיין לאי-שפיות?"
"לא מעניין." גלגלה עיניים ומשכה בידיי "קומי, אנחנו הולכות לקנות שמלות חדשות!" התרגשה
"או. לפחות משהו טוב יוצא לי מההסכמה ללכת לדבר המגוחך הזה- שמלה ונעליים חדשות"
"ידעתי שזה ירגש אותך."
"ברור"
"אין, איך שאני מכירה אותך טוב.."
"מפחיד, אה?"
"שום דבר לא מפחיד אותי, בייבי. קדימה, לטיול יצאנו" דחפה אותי החוצה מהדלת

***
תתחילי להתארגן סימסה לי טליה
עכשיו? השעה רק 18:00 ואתם מגיעים לאסוף אותי ב 20:00
חמודה, את צריכה לדפוק הופעה. זו מעין מסיבת שיחרור, יציאה לאזרחות. אז את צריכה להרשים.
בסדר, רק תעצרי את החפירה.
להתארגן! כתבה בטון מצווה
שיש, גם כשהיא לא פה, היא מוצאת דרך לבטא את השתלטנות שלה. צריך כישרון לזה.

פתחתי את הארון והוצאתי את השמלה שבחרנו ביחד. העברתי את ידי לאורך הבד, קטיפה, הסוג האהוב עליי. היא חלקה ונעימה ובו זמנית משווה מראה אלגנטי, מתוחכם וסקסי.
בחרתי שמלת קטיפה שחורה צמודה וארוכה, בעלת מחשוף לא נדיב בכלל עם נעלי עקב שחורות, ורדים אדומים משובצי אבנים בעקב וכל התלבושת משתלבת עם מסיכה ונציאנית משולבת בשחור, אדום וניצנוצי זהב.
הבטתי במראה אחרי שסיימתי להתקשט ואהבתי את מה שראיתי. אהבתי להרגיש את האני הישנה, בעלת הביטחון, בחזרה. ההרגשה שהייתה לי כשהייתי עם אלון.
הוא גרם לי להרגיש מוערכת ואהובה כ''כ עד שכשהסתכלתי במראה האמנתי לו וראיתי את עצמי דרך עיניו.
ועכשיו הוא נעלם, התאדה מחיי ואיתו גם התחושה.
הרגשתי דמעות מבצבצות מעיניי ומיהרתי למחות אותן ולתקן את האיפור. הלילה אני לא מתכוונת לשבת ולבכות על מה שאיבדתי. מי יודע אולי אמצא שם את האחד שיחליף אותו...

"וואו! את נראית מדהים!" התלהבה טליה כשראתה אותי "נכון מאמי?" פנתה אל עידו
"אלמה, הפגזת." שקל מילים
"חבל על הזמן. היא תסובב שם ראשים כמו גדולה"
"איזה מגזימה." הסמקתי "יאללה, תנו גז."
"מישהי להוטה להגיע. דייט לוהט?" צחק עידו והתניע את הרכב
"ממש." מילמלתי ושקעתי בטלפון לאורך הדרך עד ששמעתי אותו מכריז
"הגענו, גבירותיי"
הוא יצא מהאוטו ופתח עבור טליה את הדלת, אני יצאתי בכוחות עצמי
"היי, הקדמת אותי" אמר
"אני מסוגלת לפתוח לעצמי. זו פריווילגיה ששמורה לחברה שלך בלבד"
"נכון, חוצפן" קרצה אליי והכתה על גבו.
"אאוץ'. יאללה, ניכנס?"
"יאללה." התקדמתי אל הכניסה