זה הסיפור שלנו

פרק 2

"די, מספיק עם הוויכוח הזה שחוזר על עצמו 100 פעם ביום" מתערב אבא בריב שהתעורר בינינו במשך כל הנסיעה הביתה כדי להפסיק אותו.
"אלמה מה קורה איתך? כבר דיברנו על הנושא, כל פעם אותה השיחה ואת לא מיישמת כלום."
"כי נמאס לי לשמוע את זה! כמה פעמים אני צריכה לחזור על עצמי עד שתבינו? אני עושה את מה שטוב לי ולא מה שאחרים חושבים שטוב לי. כרגע טוב בשבילי זה להישאר בבית ולא להשתעמם באיזו מסיבה סרת טעם עם בנות שאני לא משתלבת איתן"
"אנחנו פשוט מנסים להבין למה אלמה.." פניהם התכרכמו, "היית ילדה תוססת וחברותית שמתחברת עם כולן ועכשיו כאילו מישהו כיבה אות-"
"די, אין לי כוח לשמוע את הנאום הזה שוב" קטעתי אותה "כבר חזרתי על זה 20 פעם. לא קרה שום דבר ואף אחד לא עשה כלום. אנשים מתבגרים. אני בת 18 כבר. אני צריכה להתאפס על החיים ולהתבגר, זה הכול" סגרתי את הדיון ועליתי במהירות במדרגות הבניין כדי להפסיק את השיחה.

"היי, הנה הבוגרת שלנו! הקטנה של אבא ואימא גדלה" צחק יונתן, אחי, מהמטבח
"הנה עוד אחד שרוצה לעצבן אותי! אל תתחיל איתי גם אתה לפני שזה לא ייגמר טוב."
אני נשבעת אם עוד מישהו רוצה להרגיז אותי, זה הזמן-אני על סף התמוטטות עצבים
"הלו, על מי את נובחת? מה יש לך? צחקתי איתך ריגשי. אסור?"
"כן אסור. לעזאזל איתך" הוצאתי עליו את כל התסכול. אבל הוא לא אשם, זה הם מוציאים אותי מכליי.

הלכתי בזעם כבוש לחדר והתנגשתי בטעות באלון, חבר של אחי, במסדרון
"הי, זהירות! מה קורה? עכשיו כשאת בוגרת לא מכבודך לשים לב לאן את הולכת או לפחות לבקש סליחה?"
"כן, סורי" אמרתי חסרת סבלנות "תן לי לעבור כבר"
"בבקשה. אני מכיר אותך עוד מאז שהיית כזאת קטנה" סימן בידו "וואלה לא זוכר אותך ככה חסרת נימוס."
"דברים משתנים" גלגלתי עיניים ועקפתי אותו, "יותר מידי" מלמל אבל אני כבר רחוקה מלשמוע אותו. נכנסתי לחדר וטרקתי את הדלת חזק, להעביר את המסר.

מה שחסר לי אלו שיעורי מוסר מאלון.
חבורת הארחי פרחי של אחי היא בלתי נסבלת ובמיוחד אלון, תמיד מתערב.

על השולחן כתיבה עמד זר ורדים אדומים (הפרחים האהובים עליי) וכרטיס ברכה מההורים שלי. למרות שאני כועסת עליהם, הוקסמתי מהמחווה כרגיל (אין אישה שעומדת בפני זר פרחים) ויצאתי מהחדר להודות להם. בדרך פגשתי באביאל, עוד חבר של אחי."היי אלמה, שמעתי שהיום היום האחרון שלך בשעה טובה."
"תודה" השבתי
"מתרגשת? אני עוד זוכר את הטקס סיום שלנו. אחיך הטמבל חיקה על הבמה את המחנכת עושה עיניים בחדר מורים למורה לתנ''ך שיכין לה קפה". צחקתי בתגובה לזיכרון שהעלה והוא התלהב "הנה הצלחתי להוציא ממך את החיוך היפה. תודה רבה, אני את שלי עשיתי."
חייכתי בביישנות ואמרתי "תודה אביאל, טוב לראות אותך"
"אין בעד מה" קרץ.

שאר החבורה יצאה מהחדר של יונתן לכיוון הכניסה. "טוב נתראה אלמה, מזל טוב" נשק ללחיי
"ביי אביאל" עניתי אחרי שהתנערתי מההלם וראיתי את אלון מביט בי, מה הוא רוצה ממני?
התעלמתי ממנו ונכנסתי לחדר של ההורים שלי.