זה הסיפור שלנו

פרק 26

"מה זה היה???" נחרדה טליה ביציאה מהחנות
"אין לי מושג" בהיתי בנקודה רחוקה
"ואת! איזה פדיחות... עמדת כמו גולם ובהית בו. הם מדברים איתך ואת כלום, בוהה"
"מה את רוצה? הייתי המומה"
"ראו."
"שיראו, מה אכפת לי בכלל" כעסתי
"בטחח, אמין מאוד אלמה"
"פשוט לא ידעתי שהוא יוצא עם מישהי..." מילמלתי
"לא הייתי מנחשת שיש לו מישהי בחיים עם איך שהוא התנהג כלפייך ואחרי שהוא אמר לך."
"גם אני לא" ניגבתי דמעה בודדה שזלגה על לחיי
"אוי מאמוש!" חיבקה אותי "אני מתה, כואב לי לראות אותך ככה."
"כן, טוב, שיהיה. בואי נחזור הביתה"
"ברור. בואי" חיבקה את כתפי והתחלנו לצעוד בשתיקה עד הבית שלי

"הגענו." אמרה "רוצה שאעלה אלייך ונדבר?"
"לא, אין לי כוח לדבר"
"מה שתרצי"
"אני אעלה להתקלח ואדבר איתך אח''כ, טוב?"
"סבבה. מקווה בשבילך שהוא לא יגיע אליכם היום ויעיז להראות את הפרצוף שלו, דברי איתי בכל מקרה."
"תכל'ס הוא לא עשה כלום - זה לא שהוא הבטיח לי משהו או שהיה בינינו משהו"
"מאמוש, תעשי לי טובה. ההתנהגות שלו השלתה אותי ואותך, אז אל תגידי שהוא לא עשה כלום אחרת אני באמת אכעס"
"אם את אומרת" משכתי בכתפיי
"אני אומרת. הוא הוליך אותך שולל עם הרמזים שזרק..."
"זו הבעיה, אלו היו רק רמזים. אולי פירשנו אותם לא נכון?"
"איך עוד היה אפשר לפרש אותם?"
"לא יודעת, אולי באמת הוא רואה אותי כמו שהציג אותי בפניה 'אחותו הקטנה של יונתן' ולא יותר"
"בולשיט ואת יודעת את זה"
"אני מזמן צריכה להפסיק לנסות להבין ולנתח את השיט של אלון. נמאס לי" קבעתי
"בטוחה?" פיקפקה
"בטוחה. הגיע הזמן להתבגר, אביאל התבגר ואלון התקדם אז גם אני צריכה לעשות אותו הדבר."
"אוקי, החלטה טובה" טפחה על שכמי
"תודה, סבתא"
"מה סבתא?" לא הבינה
"ככה, מה את סבתא שלי? מה את טופחת לי על השכם? תביאי חיבוק" ביקשתי
"דבילית קטנה" חיבקה אותי חזק
"טוב, לא ביקשתי חיבוק דוב, די" ביקשתי חנוקה
"עכשיו אני מרגישה יותר טוב" אמרה
"יפה, עכשיו לכי לך ותשאירי אותי לבד בעליבותי"
"סגורה על זה?"
"נעולה עם סורג ובריח"
"כרצונך.. נדבר" נופפה והתרחקה ממני

תחת זרם המים החמים היה לי נעים ולא חשבתי הרבה.
בזכות המוזיקה שהפעלתי ברקע מהטלפון הצלחתי להתחמק מהמחשבות והשאלות שהתרוצצו לי בראש עד שהתחיל להתנגן השיר Happier של הזמר האגדי, אד שירן. לעזאזל, יש לי עוד מלא שירים למה דווקא הוא? אני מנסה להימנע מהמחשבות על אלון וההיא והשיר הזה מציף הכול. אני כל כך מזדהה איתו בשיר למרות שאלון ואני לא בדיוק היינו במערכת יחסים רומנטית.
אני באמת זקוקה לו, הוא המשענת שלי. תמיד תומך בי ונותן את העצה המושלמת, אני לא להכחיש שחיבוק אחד מאלון שווה יותר מכל הנסיונות של אחר לנחם אותי ולהכיל אותי.
לא יכול להיות שרק אלון מבין אותי וזה מתסכל אותי כי יכולתי להיות מאושרת עם אביאל ולא הצלחתי. עכשיו הוא כבר מפתח קרבה עם מישהי שהיא לא אני...
אני לא מהבחורות שיצעדו אליו בתוקף וישפכו את הלב בפניו, בד''כ זה ההפך. הוא זה שניגש אליי אבל הוא כנראה וויתר או מעולם לא הרגיש כמוני... מעציב אותי להודות בזה, אבל אני חייבת לקבל את זה.
המים שוטפים את הדמעות מפניי ואני בקושי שומעת את הנקישות על הדלת, אני עוצרת את הזרם כדי להאזין
"אלמה?"
"מה אמא?" שאלתי מנסה להסוות את הרעד מהבכי בקולי
"הכול בסדר, חמודה?"
"כן, למה?"
"פשוט נכנסת להתקלח קצת מוקדם והיה שקט בפנים חשבתי שקרה לך משהו"
שיט, אולי היא שמעה אותי בוכה? אני מקווה שלא. "הכול בסדר, אמא. אני כבר יוצאת" קראתי
"טוב, אני ואבא בסלון אם תצטרכי משהו"
"תודה" השבתי והפעלתי חזרה את המים

***
"אבירן, היא בכתה אני אומרת לך. שמעתי אותה" אני שומעת את השיחה המהוסה ביניהם מפתח דלת המקלחת
"באמת? למה, שאלת אותה?"
"שאלתי. היא אמרה שהכול בסדר"
"את בטוחה?"
"באמת, אבירן. אני אזהה את הבכי של הילדה הקטנה שלי מקילומטרים"
"נעמי, אני בטוח שאת מגזימה. אולי לא שמעת טוב..."
"שמעתי מעולה. אני אדבר איתה"
"אל תתערבי נעמי, היא תתרגז."
"לא אכפת לי. כבר תקופה עובר על הילדה שלי משהו ואני מתחרפנת מזה שאני לא עוזרת לה, מקשיבה לה. שתתעצבן העיקר שתחזור להיות אלמה שלי"
עצוב היה לי לשמוע אותה אומרת את הדברים האלו והרגשתי את הדמעות עושות אצלי 'קאמבק' בדיוק כשנפתחה דלת הכניסה בקולות צהלה של יונתן, אלון, אביאל ועוד חבר. מיהרתי לרוץ אל חדרי עם המגבת סביב גופי, מתפללת שלא קלטו אותי.