אחרי יום ראשון ארוך ומייגע שכלל מעבר שרשרת חיול, היכרות וחלוקה למחלקות הגענו לטירונות. החל מהרגע הראשון נבחו עלינו כל-כך הרבה פקודות שהיום עבר במהירות מפתיעה, ובסופו מצאתי את עצמי, מותשת ומבולבלת שוכבת על מזרון מעופש הרחק מהבית.
בשעת הט''ש שלי התקשרתי הביתה. רציתי לספר להם כמה קשה לי - עם הפקודות שנובחים עליי, שקר לי, שלא נחמדים אליי ואני עייפה ומותשת, אין לי כוח להתקלח, במיוחד במקלחות המגעילות האלו. אבל העדפתי שלא ובמקום זאת עניתי "הכול בסדר. מריצים אותנו קצת אבל מסתדרים, אין מה לעשות..."
"אין מה לעשות כפרה שלי, זה חלק מהתהליך" ניחם אבא
"כן, עוד כמה שבועות זה ייגמר ותתאקלמו ויהיה בסדר" הוסיפה אמא
"צודקים. טוב, אני אנתק אם רוצה להספיק להתקלח"
"ביי, מאמי שלי. אוהבים אותך"
"גם אני, לילה טוב" והם ניתקו. השאירו אותי כאן, במרחק אלפי קילומטרים מהם, לבד.
רגע לפני שעצמתי את העיניים ונרדמתי, חשבתי מגיע על כל מה שעברתי היום ומה שעוד אעבור. ופתאום אלון עולה לנגד עיניי אז החלטתי שכדאי להירדם כמה שיותר מהר - מחר מצפה יום ארוך ומחשבות על אלון לא יקדמו אותי לשום מקום.
כך עבר לו חודש קשה במיוחד, עבורי בכל אופן. בכיתי, קיללתי את עצמי בשקט על ההחלטה המטופשת שלי להיות פה ורציתי לקום וללכת. את ההכשרה המלאה לתפקידי עוברים במהלך התפקיד אז אחרי הדרכה בסיסית קצרצרה התחלתי.
בתחילה חששתי שלא אשתלב עם הבנות והעבודה במשרד אבל לאט לאט התחלתי להינות אחרי הגיהינום שעברתי. הבנות היו נחמדות, את חלקן זכרתי מהטירונות אבל את רובן הגדול התחלתי להכיר ככל שחלפו השבועות והיינו סגורות יחד באותה המסגרת.
בגלל שלשכת הרמטכ''ל גדולה עם הרבה פקל"שיות הוקצו לכל אחת תחומי אחריות וגם הזמנים בלשכה מתחלקים בין כולן. התפקיד שלי היה מגוון החל מהפשוט- לענות לטלפונים ולנתב אותם לאנשים הנכונים, ועד ללנהל את הלו"ז של המפקד. הייתה לי גישה למידע רגיש והתפקיד כלל נוכחות בישיבות חשובות.
ביחד איתן גיליתי את היתרונות של להיות פקידת לשכה. קודם כל, אין מטבחים ושמירות. דבר שני, הגנה מוחלטת מכל הבסיס, כולל מהקצינים- כשיש לך "קרבה לצלחת", אז מקבלים את כל ההגנה והגיבוי שיש. אפילו מפני רס"ר הבסיס, שזה דבר מאוד חשוב מאוד.
***
בסוף השבוע האחרון חזרתי הביתה והבית היה ריק.
"היי, חזרתי!" צעקתי לחלל הבית. אין תשובה
"אוקי.. אני הולכת להתקלח" מלמלתי לעצמי והלכתי לחדר שלי עם התיקים. לפתע שמעתי קולות שיחה מהחדר של יונתן ונעצרתי
"וואלה, מזל טוב אחי. בשעה טובה" אמר יונתן
"תודה, אחי." עונה אלון
"בכיף. איפה תיכננת להציע לה?" נשנקתי. להציע לה?? לכמה זמן נעדרתי, לעזאזל? אני בסה''כ כמה חודשים בצבא וכבר הוא מתכנן להציע לה? נשכתי את גב כף ידי
"שמעת את זה?" היסה אותו אלון
"את מה?"
"היה צליל בהלה ורעש ליד הדלת "
"חכה פה, אני יוצא לבדוק" שמעתי צעדים בכיוון הדלת. רצתי לחדר לפני שיתפוס אותי מצותת והתחלתי לסדר את התיק כשיונתן פתח את דלת חדרי
"אה, את פה?"
"כן" חייכתי "לא נוקשים?"
"לא, פשוט לא שמעתי שנכנסת והיו רעשים"
"כן, טוב.. אמרתי היי"
"מתי הגעת?"
"ממש הרגע."
"בטוחה?"
"טוב בשם מה החקירה!?" התחלתי להתעצבן.
"מה את מתעצבנת, מתעניין.."
"אז תפסיק, זה לא אופייני לך להתעניין." השלכתי עליו כרית ואלון הופיע בדלת
"היי, אלמה, חזרת?" פניו הוארו לרגע
"כן" עניתי ביובש
"סוף סוף שיחררו אותך..."
"על מה אתה מדבר? הייתי פה גם שבוע שעבר"
"וואלה? לא היה לי מושג. לא ראיתי אותך כמה שבועות אז חשבתי שאת בהסגר שם."
"אני בטוחה שיש לך דברים אחרים לדאוג בקשר אליהם" גילגלתי עיניים
"מה?" הביטו בי שניהם בבלבול
"חבר'ה, אני סחוטה מעייפות. אז תודה על הביקור ושלום" קמתי לסגור את הדלת ואלון עצר אותה עם הרגל.
"מה?" שאלתי בעצבנות
"מה הסיפור? את כועסת עליי או משהו?"
"ממש לא. אין לי על מה לכעוס עלייך, לא עשית כלום"
"בדיוק. אז למה יש לי הרגשה שאת כן?"
"אלון, מה שאתה מרגיש קשור אלייך ואין לי כ''כ מה לעשות נגד זה, אתה יודע"
"זה קשור למה שאת משדרת."
"טוב, אלון, חדל קשקשת. אני לא משדרת כלום ועזוב אותי במנוחה. מה אתה רוצה ממני?"
"שתהיי כנה איתי פעם אחת!" התמלא כעס פתאום
"שקט, אלון. מה עובר עלייך? יונתן ישמע אותך"
"הוא יצא לרגע, אז תפסיקי לשקר ותהיי כנה הפעם. בלי מחסומים או פחד"
"אלון אני לא משקרת לך, ותמיד הייתי כנה איתך. מה אתה רוצה לשמוע?"
"את האמת." ביקש
"איזו אמת??" הזדעקתי מתוסכלת
"את האמת על למהסיבה שאת מרוחקת ממני קרוב לחצי שנה! הפסקת לדבר איתי, להתייעץ איתי, את עונה לי ביובש ומרחיקה אותי. למה!?"
"כי יש לך חברה ואתה עומד להציע לה נישואים!!!" צעקתי וקולי הדהד במסדרון
הוא נדם לכמה שניות ואז שאל בשקט "מאיפה את יודעת שאני עומד להציע לה?"
"אז זה נכון." יותר קבעתי משאלתי, מחפשת אישור
"כן, זה נכון." אישר ובכך מפלח את ליבי לשניים בסכין מחודדת "בעוד יומיים" העמיק את הסכין
"המון מזל טוב לשניכם, אני מקווה שתהיו מאושרים ביחד" איחלתי לו. נחפזתי לעקוף אותו ורצתי אל חדר האמבטיה, שלא יראה את הדמעות שעמדו על סף עיניי
"אלמה" קולו נשמע מעברה השני של הדלת "תפתחי לי"
"בשביל מה?" שאלתי
"תפתחי אנחנו צריכים לדבר, בבקשה" הפציר בי
"מיותר, אלון. אין לי מה להוסיף על מה שנאמר"
"אז רק תקשיבי, פעם אחת בחיים שלך, רק תקשיבי למה שיש לי להגיד ואני מבטיח שאחרי זה אני מסתובב ויוצא לך מהחיים"
לא היה הרבה זמן להתמהמה. או שאני נועלת את הדלת והוא לא ייכנס לעולם או שאני פותחת את הדלת ומתעמת איתו אחת ולתמיד. יהיה מה שיהיה.
הוא לא ייחכה שם לנצח. דרושה החלטה מהירה- שברון לב או חיים מלאי ספק לעד?
YOU ARE READING
זה הסיפור שלנו
Roman d'amourלפעמים אנשים בונים חומות כדי לראות למי אכפת מספיק כדי להרוס אותן עם נקודה זו מתחיל גם הסיפור שלנו, אבל לפני זה- הקדמה החיים האירו פנים אל אלמה בילדותה, לא חסר לה דבר והיא הייתה מוקפת בחברות אוהבות. כל זה השתנה כשעלתה לתיכון בבית הספר החדש בו התרחש...
