יום הגיוס הגיע והברכיים שלי רעדו ממתח וציפייה.
קראתי וערכתי מחקר באינטרנט לפניי כמובן, אבל אין לדעת מה יקרה באמת. כל אחד והחוויה הצבאית האישית שלו.
"מוכנה?" שאל אבא
"עד כמה שאפשר להיות" עניתי בחשש
"יהיה בסדר," צחק "את ילדה מוכשרת, בטוח תצליחי שמה. ואל תשכחי שיש לך אותנו. אם יש לך בעיה, תתקשרי אליי אני אעזור לך"
"אויש, אבירן איזה השפעה כבר יש לנו שם?"
"נעמי, אני מנסה להרגיע, לא להלחיץ." התריס
"טוב, חבר'ה, בואו נירגע כולנו בלחץ" התערב יונתן
"אתה בלחץ?" שאלתי מופתעת
"לא, סתם ניסיתי להשתתף עם כולם"
"מזל, נלחצתי לרגע אולי פתאום השיגו לך לב"
"סתמי"
"טוב, ילדים, בואו נצא מהאוטו. אנחנו יושבים כאן כבר רבע שעה" ציינה אמא
"אם לא הייתי מכיר אותך יותר טוב, אלמה, הייתי חושב שאת מושכת את הזמן כי את מפחדת" אמר אבא
"אני? מה פתאום."
"אהה. טוב, יצאנו" כיבה את המנוע ופתח את דלת הצד שלו
יצאנו כולנו ועמדנו מול מאות המתגייסים שהתרצצו מולנו. חלק מהאמהות והבנות בוכות, הגברים מתחבקים וצוחקים, פתאום קיבלתי פיק ברכיים.
"אלמה? למה את מחכה?" ניגש אליי יונתן
"אני פוחדת" מילמלתי בשקט
"בצדק, אחותי. החרא הזה מפחיד כהוגן במיוחד ביום הראשון, השני, השלישי והרביעי..."
"מאוד מעודד" הפניתי לעברו מבט חד
"כן זה מעודד כי בשלב כלשהו זה יפסיק להפחיד. את תתרגלי ותהיי חלק אינטגרלי מהצבא ומהתפקיד שלך. אני לא מבטיח כיף ושמחה כל הזמן כי יהיה חרא, רוב הזמן. זה בטוח. אבל את חזקה והתגברת על הרבה דברים, זה קטן עלייך" חיבק אותי חזק, להפתעתי
"תודה" אמרתי ונאחזתי בו, מסרבת לשחרר
"יאללה, שחררי ולכי להירשם" טפח על גבי
הינהנתי בראשי וצעדתי לכיוון עמדת הרישום שם נתבקשתי למסור את פרטיי המזהים, להראות את המסמכים ובסוף התהליך חזרתי למשפחה עד שיגיע הזמן לעלות על האוטובוס לבסיס מיטב.
"נו, איך הלך?" שאלה אמא
"דווקא הם חביבים פלוס, לא ציפיתי"
"אל תתרגלי"
"יונתן!"
"מה אמא? זו האמת"
"בסדר בן, היא לא צריכה לשמוע את זה עכשיו" נזף אבא
"למה טליה ושילת לא באו?" ניסה להחליף נושא
"טליה בטיפול שיניים שקבעה לפני יובלות ושילת חזרה לבסיס"
"לא נורא. תדברו בטלפון" עודדה אמא
"כן.." עניתי בשקט ופתאם צילצל הטלפון של יונתן,
"אה, אחי?" ענה והתרחק
המשכנו לדבר בינינו אך השיחה נקטעה באחת כשיונתן הגיש לי את הטלפון שלו
"קחי, רוצים לדבר איתך."
"איתי?" שאלתי מבולבלת
"כן, נו קחי."
"למה שיתקשרו לטלפון שלך כדי לדבר איתי?" הקשיתי והדלקתי את המסך
השם הכתוב על הצג הכניס אותי לחרדה. יונתן הביט בי בחוסר אונים וההורים הביטו בי בשאלה
"אני כבר חוזרת" סימנתי להם והתרחקתי
נשמתי עמוק והצמדתי את הטלפון לאוזני "הלו?"
"אלמה?" אמר הקול המוכר
"כן, אלון. זו אני" מי זו עוד יכולה להיות?
"היי," התנשף "התקשרתי כדי לאחל לך בהצלחה היום. רציתי להיות שם אבל לא יצא בסוף"
"כן, אני בטוחה.. למה לא התקשרת אליי ישירות?"
"פחדתי שלא תעני וממש רציתי לדבר איתך" הודה
"למה שלא אענה לך?" העמדתי פני תמימה, ברור שלא הייתי עונה לו
"באמת אלמה?"
"טוב לא משנה... תודה על האיחולים, בהצלחה גם לך."
"עם מה?" התבלבל
"בכללי, בחיים."
"למה את אומרת את זה?"
"מה למה? זו ברכה לא קללה!" התעצבנתי ושלחתי מבט כעוס ליונתן, הוא הגיב במשיכת כתפיים
"לא התכוונתי לזה. התכוונתי שאמרת את זה בטון כאילו לא נדבר יותר לעולם או נתראה..."
"הכול יכול להיות" הגבתי באדישות ונשכתי את שפתיי. מבפנים רציתי לבכות כששמעתי את המילים האלו במנגינת קולו.
"למה הכוונה?"
"לא יודעת אלון, אני סתם לחוצה וחסרת סבלנות. אל תתיחס אליי"
"אז אל תהיי -" התחיל להרגיע אבל קטעתי אותו מיד "תשמע אלון אני חייבת לזוז, קוראים לנו לעלות לאוטובוס" לא רציתי שהוא יתחיל עם דברי העידוד והנחמה שלו וישאיר בי חלל פעור כשינתק ולא אשמע יותר את קולו.
"טוב," התאכזב "אז בהצלחה. קטן עלייך"
"תודה," עניתי קצרת סבלנות "ואלון?" הוספתי מיד לאחר מכן
"כן?" השיב לאחר כמה שניות של דממת אלחוט
"באמת תודה. על כל מה שהיית ועשית בשבילי" ניתקתי מהר את הטלפון, לא משאירה לו פתח להגיב כשהדמעות זורמות כמו נחלים מעיניי
YOU ARE READING
זה הסיפור שלנו
Romanceלפעמים אנשים בונים חומות כדי לראות למי אכפת מספיק כדי להרוס אותן עם נקודה זו מתחיל גם הסיפור שלנו, אבל לפני זה- הקדמה החיים האירו פנים אל אלמה בילדותה, לא חסר לה דבר והיא הייתה מוקפת בחברות אוהבות. כל זה השתנה כשעלתה לתיכון בבית הספר החדש בו התרחש...
