זה הסיפור שלנו

פרק 18

"ספרי לי" ביקש ברוך כשהתיישבנו על הספסל
"עזוב נו. צרות של ילדה בת 18 זה לא משהו שאמור להדאיג אותך"
"קשה לי להאמין לזה, מצטער. עכשיו דברי ואני אחליט למה מתאים לי להקדיש תשומת לב"
תמיד הייתה באלון תכונה שגורמת לי לבטוח בו, להפתח בפניו גם בדברים שלא סיפרתי לאף כמו כיתה ט', הוא תמיד נותן לי את העצה המושלמת. רק לו יש את היכולת הזו עבורי.
"אתה לא מספר לאף אחד, מבטיח?"
"מבטיח. את יכולה לסמוך עליי"
ככה חלקתי איתו את החששות לפני הגיוס והפסיכומטרי
"זה מה שמדאיג אותך כל כך?" שאל
"כן. אני יודעת שזה נראה שולי וטיפשי אבל אני מתה מפחד, אני לא יודעת מה לעשות."
"לא התכוונתי שזה טיפשי, התכוונתי שאת תעברי את הפסיכומטרי כמו גדולה, כמו שעשית בבגרויות. את זוכרת מה אמרתי לך?"
"בכשרון רגיל ועם התמדה בלתי רגילה, אפשר להשיג כל דבר" ציטטתי את דבריו
"ויש לך את זה בענק. את משקיעה,לומדת ומתרגלת. את עובדת קשה כדי להשיג הצלחה , אז למה לפחד?
אדם חשוב לא נמדד במה שהוא השיג אלא במה שהוא שואף להשיג ואת יודעת את זה"
"טוב, מה? התחלת לצטט קופסאות קורנפלקס?" צחקתי משחררת מעט מהמתח
"העיקר שתלמדי משהו מזה ותעריכי את עצמך קצת יותר"
"צודק. תודה על ההקשבה" קמתי כדי לעלות חזרה
"עצרי. לא סיפרת הכול." תפס בידי
"זה הכול, אלון. באמת"
"שקר גס. מה באמת מציק לך? אני לא קונה את זה שאת ככה רק בגלל הפסיכומטרי והגיוס. יש עוד משהו, אני רואה את זה עלייך"
השפלתי את מבטי לכמה שניות אך לבסוף אמרתי " תישבע לי שמילה לא יוצאת ממך לאביאל."
"מה הוא עשה?" שאל באיום
"כלום. למה אתה חושב שהוא עשה לי משהו?"
"לא יודע וזה לא חשוב. תמשיכי" שיחרר את אגרופיו הקמוצים
"הוא דווקא ממש מתוק ומתחשב" אמרתי והוא בתגובה גילגל את עיניו "זה מה שמתסכל אותי. אני מרגישה שהוא מתקדם מהר מידי."
"מה זאת אומרת?" הביט בי בחשדנות "מה הוא ניסה לעשות?"
"עוד הפעם? כבר עניתי לך. אביאל לא עשה ולא ניסה כלום, שב כבר" משכתי אותו חזרה לישיבה והמשכתי "הוא פשוט מפתח ציפיות גדולות מהקשר בינינו ואני מרגישה שהוא רוצה בו יותר ממני. אתה מבין?"
"בערך," השיב "אבל עדיף שתסבירי לי לפני שאני אגיד מה הבנתי"
"איזה טמבל אתה." צחקתי ונתתי לו דחיפה קלה, "התכוונתי שהוא מפתח רגשות וחושב כבר על העתיד, מנשק ומחבק בפומבי"
אלון זע באי נוחות וכיחכך בגרונו לשמע החלק האחרון
"ואני לא שם. אני לא מרגישה כמוהו. אני לא אוהבת אותו" התוודתי
"אם להיות כנה, אני חושב שזה מוקדם מידי לדעת אם אוהבת אותו או לא. כמה זמן אתם ביחד? שלושה שבועות? זה לא מספיק כדי לאהוב, לא באמת לדעתי"
"גם אני חושבת ככה אבל הוא בדעה אחרת"
"אז שייצא מהסרט שהוא חי בו"
"תודה, פיתרון מועיל מאוד." צחקתי והוא משך בכתפיו
"אני שמה לב לשוני בנינו- הוא כבר מוכן להצהיר הצהרות אהבה ואני לא. הוא רוצה לספר ליונתן ולהורים שלי ואני לא. אני לא בנויה לדרמת ה'להילחם על אהבתנו', אני לא כזאת."
"אני יודע שאת לא כזו. הוא יודע? דיברת איתו?"
"כל פעם שאני מנסה להעלות את הנושא, הוא נרתע ומתרחק. אני לא רוצה לפגוע בו. קשה לי לראות שהוא מתאכזב ממני כשאני לא משתפת פעולה עם החיבוקים, הנשיקות והצהרות אהבה שלו בפומבי"
"אז מה אם הוא ייעלב? שיגדל ביצים וישמע מה יש לך להגיד. אני בכלל לא רוצה לשמוע שהוא מכריח אותך לעשות משהו שלא נוח לך איתו. לא כופים אהבה על מישהו או שהיא מגיעה בקצב שלה או בכלל לא."
"אתה חושב שזו אהבה בינינו?" שאלתי לפתע
"ביני לביניך?!" נלחץ פתאום
"לא!" נבהלתי "כלומר, התכוונתי ביני לבין אביאל. כי אני לא בטוחה בזה בכלל"
"אה. האמת שאין לי מושג. אף פעם לא ראיתי את שניכם ביחד, כך שאיני יכול לדעת. רק את יכולה לדעת או יותר נכון להרגיש."
"אוף אלון! סיפרתי לך כדי לשמוע מה אתה חושב... שתעזור לי."
"רוצה לשמוע מה אני חושב, בכנות?" הנהנתי בראשי "בלי להיפגע" הוסיף
"אוקי"משכתי בכתפיי
"אני חושב שאתם לא מתאימים. אתם שונים מידי - יש לכם צורת חשיבה שונה, האופן בו אתם מסתכלים על אהבה שונה. אני מכיר את שניכם די טוב ואף פעם לא נראיתם מתאימים, זו האמת."
"וואלה?" אמרתי "ומאיפה אתה כל כך בטוח?"
"התבוננות"
"לי זה נשמע יותר כמו קנאה"
"קנאה? מה יש לי לקנא בכם?" התגונן
"אין לך. לא חשוב, תשכח שאמרתי את זה" עניתי ובלעתי את הגוש שעמד לי בגרון
"מה לא חשוב? מאיפה זה מגיע?"
"משום מקום, המצאה שלי." נעמדתי ונחפזתי ללכת משם "אני עולה לישון, לילה טוב"
"אלמה, ממה את בורחת?" צעק אחריי.

אין תגובה