זה הסיפור שלנו

פרק 21

"יאללה טליה, נראה לי אני אתחיל לזוז שההורים שלי לא ירתחו מזעם על השעות שאני חוזרת בהן" השעה כבר הייתה 12 ואמא רתחה פעם שעברה
"אין לי בעיה להתקשר ליונתן אם את רוצה להישאר עוד."
"לא, לא, מה פתאום? אני אקח אותך.. השתגעת? להתקשר ליונתן, רוצה שהוא יהרוג אותך? עוד אחרי המסיבת סיום" קמה ממקומו והוציאה את מפתחות הרכב מהתיק
"בטוחה? אני לא רוצה לבאס אותך. זה באמת בסדר, אני אשרוד איתו" הרגעתי אותה אבל גם קצת חששתי לעלות איתה על הכביש
"בטוחה. תפסיקי לחפור לי" ענתה בדרכנו החוצה, מתקדמת לעבר הרכב
"יאללה, קפצי פנימה" פתחה את הרכב וזרקה את התיק פנימה
"את מרגישה טוב? זאת אומרת, את צלולה? לא רוצה להקיא או שיש לך סחרחורת?" שאלתי בחשש
"טוב מאוד. זו לא פעם ראשונה שלי, את יודעת."
"אוקי" עניתי. הסיבה היחידה שעליתי היא שאני מפחדת מהחקירה והבושות שיונתן ואלון יעשו לי אם הם יגיעו לאסוף אותי מכאן
"אל תשכחי לחגור" התניעה את הרכב ויצאה מהחנייה
נסענו לבד בכביש החשוך שמואר בפנסים בודדים. מזל שהנסיעה לא ארוכה ומפותלת, חשבתי
הצרות החלו כשטליה לא שמה לב לחצץ שהיה מפוזר על הכביש, ממשאית שהתהפכה מוקדם יותר באותו יום.
הרכב החליק על הכביש והחצץ חדר לתוך הגלגלים, כך שאי אפשר היה לעצור אבל טליה לא איבדה שליטה לגמרי והצליחה לסובב את ההגה לשמאל כדי להתנגד להחלקה, כפי שזכרה משיעורי נהיגה.
אך האלכוהול עושה את שלו וטליה לא העריכה נכון את הכוח הצנטריפוגלי שפועל על הרכב בעת הסיבוב החד לשמאל שעשתה ושתינו נזרקנו קדימה בעוד הרכב נעצר בחריקה בלמים באמצע הכביש.
שחור החל לעטוף את שדה הראייה שלי. אני שומעת רחשי רקע שקטים של לילה במטושטש ואת טליה בוכה. עייפות וכבדות פושטות באיבריי לסרוגין, אני רוצה לישון.
טליה שמה לב שעיניי מתחילות היעצם והתעשתה. היא חייגה לעידו שיגיע מהר והיא תסביר לו אח''כ והחלה לנער אותי "אלמה! אל תסגרי את העיניים! אסור! קומי!" צרחה
אני שומעת אותה כמו מעבר לקיר זכוכית, עייפה כל כך...
"אלמה, אל תעשי את זה! אני מתחננת! אל תסגרי את העיניים! קיבלת מכה חזקה אסור לישון אחרי זה!" מנערת ומטלטלת אותי עוד יותר חזק בשארית כוחותיה
אני לא יודעת מתי ואיך הזמן חולף כשאני ערה למחצה אבל פתאום אני רואה אורות לבנים חזקים מול עיניי, מסנוורים אותי.
עידו רץ מרכבו, "טליה! אלמה! מה קרה!?" צעק
"עידו, תעזור לי!" בוכה טליה "אלמה מאבדת הכרה"
הוא לא מבזבז זמן ושולף אותי הרכב חצי בהכרה ואומר " טליה אין לנו זמן לחכות לאמבולנס, צריך לקחת את שתיכן לבית החולים. דחוף. אני מניח אותה באוטו שלי וחוזר" מביט בי בדאגה
תוך 2 דק' הוא הושיב את טליה ואותי במושב האחורי, נוהג כמו מטורף אל בית החולים הקרוב.
"תחזיקי אותה ערה" צועק על טליה אבל היא לא שומעת אותו, היא איבדה הכרה בעצמה. מהאלכוהול, הלחץ והתשישות.