סינדרלה

7

חלק 2
קלובר מיי
הוא מוחק את המרחק בנינו ואני נצמדת למיטה ככה שעוד תזוזה אחת ואני אפול עליה. ״אובססיבי? את ממש מצחיקה. את אמרת שסינדרלה הייתה מטורפת, זוכרת?״ הוא תופס בחוזקה את פניי. ״את מטורפת על כל הראש אם את מעזה לענות לי.״

״אני לא מטורפת.״ אמא שלי הייתה כזאת. אני לא כזאת. אני לא כמו אמא שלי. אהבתי אותה, אבל היא הרסה אותי. היא... אלוהים. אני... זה עושה לי רע לחשוב עליה.

״מה? נקודה רגישה?״ הוא מתגרה. עיניי מעקצצות. ״את חושבת שאכפת לי מהרגשות הדפוקים שלך?״ הוא מסנן בין שיניו.

״תשחרר,״ אני תופסת בידי הרועדת את ידו שאוחזת בפניי. ״אתה מכאיב לי,״ אני עומדת לבכות.

המחשבה שאבכה מולו עושה לי תחושה לא נעימה.

אני לא בוכה בגלל אף אחד.
אמא שלי תתאכזב אם היא תדע שהזלתי דמעה אם היא לא נופלת על חיו של אבי.

״תחייכי עד שכואב, וגם שכואב תחייכי. ואם אני אדע שירדו לך דמעות, קלובר.... אני ארגיש ממש רע. את רוצה שאמא תרגיש רע בגללך?״ המילים שלה חוזרות לראשי וכאב מוזר מפלח בליבי.

אני לא רוצה שהיא תרגיש ככה.

״תשחרר אותי,״ אני אומרת שוב. אני לא רוצה להסתכל לו בעיניים אז אני בוהה בסנטר שלו. זיפים מעטרים את פניו בצורה מושלמת.

מפחיד אותי כמה שהגוף שלי נמשך אליו בניגוד ל... בניגוד למה? אני לא יודעת.

״אמא שלך הייתה משוגעת, קלובר.״ אני מעדיפה שיקרא לי סינדרלה. פתאום אני חשה חרטה שפתחתי את הפה שלי. אני מתחרטת על המון מילים אבל זה מרגיש רע יותר. ״אולי בילית איתה יותר מדי זמן?״ ביליתי איתה את כל הילדות שלי. ״אולי את כמוהה?״

״תפסיק.״ היד שלי מתחזקת על שלו כשהוא מחזק את האחיזה על פניי.

״מציק לך?״ הוא ממשיך לגרד במוח שלי בצורה שגורמת לי לרצות לבכות.

״כן. תשחרר.״ אני מתחילה לראות מעורפל מבעד לדמעות.

״את רוצה שאמא תרגיש רע בגללך?״

אלוהים!
שמישהו יפסיק את זה!

הלב שלי נעשה מכווץ יותר מהמחשבה שאני אחראית לכאב של מישהו אחר, במיוחד אם הוא אחד ההורים שלי. אני. אני אחראית בסיפור הזה. הכול נופל על הכתפיים שלי. כבד לי.

״את חושבת שאמא שלך הייתה נותנת את החיים שלה בשבילך?״ אני מעדיפה שהוא יתן לי מכות או יחתוך לי את הלשון במקום שהוא יגיד לי דברים כאלה.

אמא שלי הייתה מתה עבורי? ברור שלא. היא הייתה מתה עבור אבא שלי. ״כ-כן,״ קולי רועד.

״שקרנית.״ הוא מרים את ראשי אליו כדי שאביט בו. ״אף אחד לא היה עושה דבר כזה בשבילך. כנראה שלא שמת לב. אולי הבעיה היא בך?״ הדברים שהוא אומר מכאיבים כי הם נכונים.

אני מרגישה כאילו מישהו בועט לי ברגליים, אבל זה הכול בראשי שלי. האחיזה משתחררת מפניי ואני נופלת על הברכיים ביבבה חלשה.

״לעזאזל, תקומי, קלובר.״ הוא נוהם.

אני בוכה. אני בוכה עם רעש. הדלת נפתחת. ״מה קרה לה?״ ג׳קס נשמע מבוהל.

״החוצה!״ היפהפה-אכזרי קורא בנימה שתלטנית. הדלת נטרקת. הראש שלי כואב, מסתובב.

אני רוצה התקף חרדה, אני רוצה את האפלה החמימה.

אני רוצה למות.
אני רוצה להיעלם.

אני שונאת את זה שאין לי למי לפנות.
אני שונאת את זה שאין לי על מי לסמוך.
אני שונאת את זה שאף אחד לא ימות בשבילי.

זה טיפשי, נכון?
אני נשמעת פתטית.

אני מרגישה פתטית יותר מדי.

״תקומי על הרגליים.״ קולו מאיים. ״עכשיו,״ אני לא עושה כדבריו. אני שומעת ירייה ורואה קליע פוגע ברצפה לידי. ״אני לא אחזור על עצמי.״

אני ממשיכה לבכות, יותר חזק. לא אכפת לי שהוא שומע.

למה אני מרגישה את הכאב הדפוק הזה שבלב רק בגלל שאני מאכזבת את אמא שלי?

הוא זורק את האקדח בעצבים על הרצפה ויורד על ברכיו אליי. ״בסדר,״ נימת קולו רכה יותר. בחיים אף אחד לא דיבר אליי ככה בעדינות כזאת. ״רק תפסיקי את הבכי הזה.״ גופו מתקרב וידיו עוטפות אותי בחיבוק.

אני בטח מרטיבה את המכופתרת היקרה שלו.

אני בוכה כל כך הרבה עד שהאפלה מצטרפת. חמימה, מנחמת. אני מפסיקה לבכות, הוא לא זז ממני. הזרועות שלו סביב גופי מנחמות אותי יותר מהאפלה ההיא.

אני לא אמורה להרגיש ככה.
במיוחד לא איתו.

אני לא אמורה להגיד את זה. ״אני לא הייתי מתה בשביל עצמי,״ זה נשמע טיפשי, אבל זה נכון. אפילו אני לא רוצה למות למען החיים שלי, ואוף, כמה שזה טיפשי, אני לא מסוגלת להסביר...

הוא לא אומר כלום. הוא ממשיך לחבק אותי ככה. אני נרדמת בזרועות האלה ומקווה שהוא אף פעם לא יעזוב אותי.

זה בטח טיפשי לבטוח באדם שלפני כן רק אמר מילים שגרמו לך להישבר, נכון?

אני בטח מטורפת כמו שהוא אומר.

סדיסטית.

אני נרדמת מרוב תשישות.
הבכי באמת עשה אותי עייפה.