סינדרלה

16

קלובר מיי
העצבים של אדוארד ברורים ומאוד מצמררים. העיניים הכהות? הגבות שמתכווצות כשהוא כועס שאני מנסה לעודד אותו? גאד. הוא נראה לוהט.

״אין לי זמן לשטויות שלך.״ הוא מתעסק במחשב נייד שלו.

אני נעמדת לידו. ״אתה מסתובב פה כל היום כאילו יש לך קוץ בתחת.״ אני אומרת בקלילות. ראשו מתרומם אליי באיטיות והעיניים שלו אומרות לי לשתוק אבל לפה שלי יש רצונות משלו. ״אתה צריך שאוציא לך אותו? לא אתנגד. יש לך תחת לוהט.״

והקטע של יש לך תחת לוהט נפלט בטעות. אני נשבעת!

״אלוהים,״ הוא נעמד במהירות והכיסא כמעט עף אחורה. ״עופי מכאן, יש לי בלגן על הראש,״ הוא מתקדם לדלת ופותח אותה.

״משעמם לי לבד. אתה לקחת לי את הנייד, זוכר?״

״גם ככה אין לך חברים לדבר איתם.״ הוא אומר בכעס וטורק את הדלת כשמבין שאני לא מתכוונת ללכת. אני מסדרת את הכיסא ומתיישבת עליו.

״הישירות שלך מציקה לי.״ אני אומרת בשקט.

״למה?״ הוא נעמד מולי, אני מרימה את ראשי אליו במבט חמוץ. ״כי אני צודק?״

״כי זה נכון וכואב,״ אני נאנחת. ״אוף. באמת אין לי חברים.״ אני נעמדת על רגליי.

״מעניין למה,״ הוא עוקץ.

טוב. זה כואב. אני בולעת את העלבון. ״אני חושבת שאני מדליקה.״ אני מניחה יד על המותן ועושה פוזה של דוגמנית בזמן שאני מחייכת.

״אולי רק את חושבת ככה.״ הוא עוקף אותי ומתיישב בכיסא. ״את ממש מציקה, ויש לך פה גדול.״ הוא מזכיר.

״טוב, אתה לא חייב להיות מניאק.״

״אני לא.״

״אתה אומר דברים מעליבים,״ אני אומרת בשקט.

״אז תבכי,״ הוא מושך בכתפיו ופניו מרוכזות במחשב הטיפשי שלו.

אני נושמת עמוק. מצד אחד באמת בא לי לבכות, אבל מצד שני לא בכיתי כשתמימות הלכה, אז שאבכה כי אף אחד לא רואה בחברתי? אין סיכוי. ״לא.״ אני אומרת בקול חלש.

״אז תעופי, אלוהים, את ממש מעצבנת.״

״מה הבעיה שלך, ברצינות? אני בטוחה שגם איתך אף אחד לא רוצה להיות.״ אני מכווצת את גבותיי בכעס. הוא שולח לי מבט מהיר ועצבני. ״אני מנסה להתיידד איתך, בנאדם.״

״למה?״ הוא ממלמל כשהוא מקליד משהו במהירות. אני לא עונה. הוא עוצר לרגע ומביט בי. ״אם סיימת לזיין לי בשכל, תסגרי אחרייך כשאת יוצאת סוף-סוף.״

אאוץ.

הדחייה הזאת כואבת.

״אם אני כל כך מציקה לך אתה מוזמן לסיים את מה שרצית לעשות בפעם הראשונה איתי.״ אני מאגרפת את ידיי בכעס, ואני יודעת שזה טיפשי להגיד את זה.

המוות ממש מנופף לי שלום.
המוות אפילו פותח עבורי את הדלת.

הלסת שלו מתהדקת.

הוא חושב על זה?

״אתה ממש מגעיל אליי, אבל אתה עדיין משאיר אותי כאן. איתך. אולי באמת פיתחת אליי אובססיה?״ אני מרימה גבה.

״אם הייתי מפתח אלייך משהו... אז את חושבת שהייתי מתנהג אלייך מגעיל?״

״כן. אתם הבחורים מהעולם הזה תמיד ככה.״ אני אומרת במהירות.

״הבחורים?״

״טוב, אתה קצת שונה, אתה עדיין לא עשית לי כלום. אני פשוט לא מושכת בעיניך, נכון? כ-״

״אני צריך להשתיק אותך?״ הוא קוטע אותי בנהמה.

״תקח לי את הלשון?״ אני מתגרה, במזלי ובו.

״כן.״ הוא רציני.

״איך? מה אתם חותכים אותה? אוכלים אותה?״ התיאור חולני אבל בעולם הזה אי אפשר לדעת.

״אני לא אוכל לך את הלשון,״ הוא מגחך כאילו זה בדיחה בעיניו.

״אז?״

״אני אמצוץ אותה.״ הוא אומר בקול נמוך. הלב שלי עושה סלטות. התחתונים שלי נהפכים ללכים.

״איך?״ הפה שלי נעשה יבש.

הוא מזיז את עיניו אליי ולא מניד עפעף. ״את רוצה שאדגים לך?״ נראה לי שכן. אני רוצה. אני מאוד רוצה. הוא מגלגל עיניים בשעמום וממשיך להתעסק במחשב.

״בכל מקרה אני לא טעימה,״ אני מנופפת בידי בביטול.

״את נראית.״ הוא אומר. אני בטוחה שזה פליטת פה שלו.

אני נראית?

״אני אזוז,״ אני מסמיקה. זה הזמן לברוח. אמרתי לו שהתחת שלו לוהט אבל כשהוא אומר לי שאני נראית טעימה? טוב. זה גדול מדי עבורי, אז אני בורחת.