קלובר מיי
הם נוגעים בי. בכל מקום. אני מרגישה איך כל הכאב נעשה חזק מרגע לרגע. ואז אני צורחת, כל כך חזק ששלושת האחים לוגן מפסיקים. ״קלובר,״ אבל אני שומעת את הקול של אדוארד.
ובנשימה אחת עיניי נפקחות. אני נאחזת בשמיכה כאילו חיי תלויים בה. עיניו הירוקות של אדוארד מלאות ברגש.
אדוארד יושב על המיטה שלי, צמוד אליי.
אני מתיישרת במהירות ולפני שאני קולטת מה אני עושה, אני קוברת את ראשי בכתפו. אני מבקשת ממנו לחבק אותי מבלי לבקש באמת. הוא נושם באיטיות. ״אני מצטער,״ הוא מלטף את גבי בעדינות. ״אני מצטער, קלובר.״
אני מקבלת צמרמורת.
אני מחבקת אותו חזק יותר.
אני יכולה לבקש ממנו לחבק אותי ככה לנצח?
״אדוארד,״ אני מתנשפת. ״צעקתי?״
״הכול בסדר, סינדרלה. שזה לא יעסיק את המחשבות שלך עכשיו.״ הוא נושק לראשי.
אני לא יודעת כמה זמן אני ככה מחבקת אותו אבל כל כך נעים לי. אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהרגשתי ככה בטוחה. ״כשהם..״ אני נאנחת. ״לא רציתי לבכות אז. לא בכיתי.״ אני מספרת. אני בטוחה שהוא לא מבין. ״אתה מבין? אמא שלי הייתה כועסת,״
הוא מכחכח בגרונו.
שום מילה.
אני נרדמת.
כשאני מתעוררת אני במיטה שלי כפי שהייתי.
כל זה היה חלום? אין זכר לנוכחותו. אני מבולבלת, אבל כשאני יורדת למטה אני מחפשת את ג'קסון. התנהגתי אליו לא יפה ביומיים האחרונים.
כשאני מוצאת אותו הוא מסתכל עליי בכעס. אני פותחת את ידיי לחיבוק בחיוך מצטער. ״לא. אני לא מקבל את הסליחה שלך.״ הוא אומר בנימה מעוצבנת.
נו....
אני מחבקת אותו בכוח. ״למה לא?״
״תעזבי אותי, קלובר. אני ע-״
״סליחה. סליחה. סליחה. סליחה.״ אני אומרת את המילה כמו לופ. ״לא מספיק? אז-״
ג׳קסון מנתק אותי ממנו בכוח. ״בוקר טוב, בוס.״ קולו מלא כבוד כלפי.... אדוארד. אני מסתובבת להביט באדוארד שעיניו מביטות בי כאילו הוא כועס.
זה היה חלום? כי אחרת הוא לא היה מסתכל כליי כאילו הוא כועס. מעצבן שהוא תמיד כועס עליי.
״על מה היא מבקשת סליחה?״ הוא בוחן אותי באיטיות.
״לא עניינך,״ אני מנופפת אותו בקלילות ומחבקת את ג'קסון שוב. ״נו,״ אני צובטת את הזרוע שלו. ״אני לא אהיה יותר מניאקית.״ אני מבטיחה.
״אני מסרב להאמין.״ ג'קסון מנתק אותי שוב ממנו. ״תשבי לאכול.״ הוא אומר בנימה כועסת. ״ואז תדברי איתי.״
אני מרימה אליו אגודל כאישור ומחייכת.
אני פותחת את המקרר ומוציאה מעדן. אדוארד נצמד אליי. ״אכין לך משהו לאכול. אל תאכלי שטויות.״ קולו מדגדג את שיערי.
אולי זה כן היה אמיתי..?
אני מזיזה אותו עם ישבני במכה קטנה. ״תתחפף. אני סבבה עם המעדן.״ אני מוציאה את המעדן, מסתובבת אל אדוארד ומנופפת מול פניו.
שריר קופץ בלסת שלו. הוא מתאפק. ״את לא אכלת כלום.״ הוא אומר בשקט, כאילו זה לא מוצא חן בעיניו.
אני מחייכת חיוך חמוץ. ״תזכיר לי ממתי אני עניינך?״
הוא נצמד אליי והעור החשוף שלי נוגע קצת במקרר הקר, אני מצייצת בהפתעה. ״קלובר,״ קולו נעשה נמוך. ״תעשי מה שאני אומר לפחות פעם אחת.״
הלב שלי מאיץ.
למה... זה מרגיש ככה?
אני דוחפת אותו במהירות. אני עוקפת אותו וממהרת לגקסון. ״אני אוכל את זה בחדר.״ אני אומרת לגקסון.
המבט שאדוארד שולח לי הופך את קרביי אז אני כמעט רצה לחדר מרוב שאני נלחצת. הוא כועס. למה הוא תמיד כועס עליי? עד כדי כך הוא שונא אותי?
אני זאת שאמורה לכעוס.
YOU ARE READING
סינדרלה
Romanceקלובר רק ניסתה להציל את אביה שוב, אבל סיכנה את עצמה. קלובר שוב דיברה יותר מדי. והגבר שעמד מולה, סובב את עולמה. קלובר רצתה להיות סינדרלה כדי להציל את חייה, והגבר שהיה איתה לא ממש היה הגיבור. הוא הנוול. הנוול שהתאהב בגיבורה הראשית של הסיפור. סינדרלה.
