סינדרלה

29

קלובר מיי
אני שותה את התה שאדוארד הכין לי. ״יותר טוב?״ עיניו בוחנות את פניי באיטיות.

אני נחנקת מהלגימה בדיוק. ״זה עוד לא עבר לי בגרון,״ אני לא יכולה שלא לצחוק.

״אה,״ הוא מתבאס.

״יותר טוב. תודה.״ אני משקרת כי זה חמוד שהוא דואג לי. ״אני זוכרת מה שקרה אתמול.״

״למה שלא תזכרי?״ הגבה שלו מתרוממת בחוצפה.

״לא יודעת. זה לא מה שקורה כששיכורים?״ הוא מניד את ראשו לשלילה. ״אבל באמת עשית שלישיה כמה פעמים?״ אני לוחשת את זה כאילו זה סוד.

הוא מתקרב אליי, ״כן. את בעניין?״ הוא לוחש גם.

אני מסמיקה. ״אנחנו לא חולקים, זוכר?״

״אני לא שלך.״ הוא מעקם את פרצופו כאילו אני טיפשה.

״אז אני לא שלך.״ אני אומרת במהירות.

״את כן.״ הוא משלב את ידיו.

״לא אני לא. אם תהיה שלי אני אהיה שלך, א-״

״אני לא מתחייב לאף אחת.״ הוא קוטע אותי.

אני נוחרת בבוז. ״בסדר. אני עדיין לא שלך אם ככה,״ הוא מגלגל עיניים. ״דרך אגב, אני באמת לא זוכרת איך נשארתי בלי תחתונים.״ אני ממהרת לומר. ״אני זוכרת ש.. הלכתי אחרי! אוי שיט!״ עיניי נפערות בהלם. אני מניחה את היד על הפה ופורצת בצחוק.

הייתה בחורה בשירותים שבכתה כל כך הרבה... ואני.. שיט!

״מה קרה?״ הוא סקרן.

אני נושכת את שפתיי. ״הבאתי את התחתונים שלי לבחורה שבכתה,״ אני אומרת את זה בלי נשימה. ״כאילו,״ אני מצחקקת בחוסר נוחות כי זה נשמע מטופש. ״היא בכתה על זה שהיא הזדיינה עם הגבר הלא נכון. הוא קרע לה את התחתונים ו-״

״ואת הבאת לה את שלך?״ הוא כועס.

אני מצחקקת. ״דוחה בטירוף.״

״מה אם היא הייתה ערומה לגמרי?״

זה מעצבן אותו. הוא מקנא. ״אז כנראה שהייתי מביאה לה את השמלה שלי.״ אני מחייכת. לא הייתי עושה דבר כזה באמת. הייתי הולכת לחנות פתוחה וקונה לה שמלה אחרת כי לא הייתי משאירה מישהי ערומה ובוכה לבד בחיים.

״מה את אומרת..״ הוא מסנן בכעס. ״בשביל לעצבן אותי? אם הייתי מוצא אותך ערומה.. שיט. את יודעת מה היה קורה לי?״

״זיקפה?״ אני מתלוצצת.

״הייתי מתחרפן.״ הוא מתקרב עוד קצת. ״את גורמת לי לרצות לנעול אותך בחדר.״

״מגניב. אהיה כמו פלונטר.״

״כמו מי?״ הוא נוהם.

״פלונטר. הבחורה הבלונדינית. שיער ארוך...-״ אני משתנקת בהלם. ״גם פלונטר לא ראית?״ עיניי פעורות.

״לא.״ הוא כועס.

״באמת?״ אני לוחשת בהלם. ״אתה חייב לראות פלונטר.. וגם סינדרלה.״

״לא אני לא.״ הוא ממלמל ברוגז. ״למה את מעבירה נושא?״

״אני לא. רק דילגתי לנושא חדש.״ אני קורצת לו.

הוא גונח. ״לא לזיין אותה. לא.״ הוא מדבר לעצמו כשהוא קם מהכיסא שלו.

״למה לא?״ אני מתערבת.

ההורמונים שלי משתגעים.

״באמת!״ הוא מרים את קולו. ״לא אעשה את זה!״

״אני לא שיכורה.״

״את דופקת לי את התאים במוח,״ הוא מתופף עם אצבעו על הרכה שלו בעצבנות. ״הזין שלי עומד כשאת פותחת את הפה המזויין שלך. תעשי לי טובה, קלובר. תשמרי על הפה שלך רחוק ממני.״ הוא מתרחק.

״אתה לא חייב לכעוס כל הזמן! אני יודעת שאתה מת עליי!״ אני לא יכולה שלא לצחוק.

״בחלומות שלך!״ הוא קורא מהמדרגות.

״בחלומות שלי אתה עושה דברים מדהימים יותר.״

הוא קופא לרגע. אני פורצת בצחוק. הוא ממשיך לעלות בצעדים גדולים.

למה הקירבה שלי כל כך מבהילה אותו?
זה לא שאנחנו ביחד, נכון?

זה לא שאני... אוהבת אותו, נכון?
נכון?
תגידו לי נכון.
דחוף.

בבקשה...