סינדרלה

30

קלובר מיי
אני מחפשת אחר אדוארד. אני מוצאת אותו במשרד. החלטתי לספר לו על האונס כי התחלתי לסמוך עליו. זה כזה גרוע? כשאני נכנסת הוא בוחן אותי באיטיות.

הפטמות שלי נעמדות. בטח רוצות להגיד שלום.... כן הן כאלה.... מנומסות.

אני מתקדמת אליו והוא זז לאחור עם הכיסא. ״היי,״ אני מתיישבת עליו ומחייכת חיוך מתוק.

הוא בוחן את פניי באיטיות. ״היי,״ קולו נמוך. ״לא קר בבית.״ הוא מלטף את הפטמה שלי מבעד לשמלה שלי באגודלו.

״היי!״ אני מחטיפה לידו. הוא מרים גבה בהפתעה. ״לא באתי לכאן בגלל זה. אני רוצה לספר לך על הפעם הראשונה שלי.״

הוא נוהם. ״אני לא מעוניין לשמוע.״

הוא חושב שהפעם הראשונה שלי הייתה סתם? ״סיפרתי לך חלק מהסיפור פעם. אבא שלי עשה בלגן ורצו להרוג אותו ואותי ביחד,״ אני מושכת בכתפיי. ״כשהלכתי למקום של האחים לוגן, הם צחקו לי בפנים כשסיפרתי להם את המצב של אבא שלי.״

״בני זונות,״ הוא ממלמל בכעס, מעביר את אצבעותיו בשיערי בעדינות.

״בכל מקרה,״ אני ממשיכה. ״הם דקרו אותי בזריקה ירוקה, כמו בסרטים. זה היה דבילי ומפחיד... והרגשתי מעורפלת. אני לא זוכרת הרבה חוץ מהכאב, מהקעקוע המשותף שלהם והלעג שלהם. כשהם סיימו איתי הם החזירו אותי לבית. אני אפילו זוכרת את הבדיחות שהריצו עליי,״ כאב מפלח את הבטן שלי.

״נה אבא שלך עשה עם זה?״

״הוא לא ידע.״

״בן זונה.״

״לא. הוא היה פעם אבא טוב, באמת. היה מלא בלגן וההורים שלי היו בחובות. כסף היה כוח שלהורים שלי לא היה, ולפני שאמא שלי התחרפנה, הכול היה בסדר. אבא שלי היה הורה טוב.״

״הורה טוב, קלובר? את משקרת לעצמך בשביל מה?״ הוא נאחז במותן שלי בחוזקה. ״תפסיקי לשקר לעצמך בשביל לייפות את המציאות. את עושה את זה גם איתי.״

אני מרימה גבה. ״מה אתה קשור?״

״את מתנהגת כאילו הצלתי לך את התחת.״

״לא הרגת אותי, זוכר?״ אני מחייכת כי המילים שהוא משחיל כבדות מדי.

״את זוכרת איך קראתי לך כששמעתי שיש לך עבר עם האחים לוגן?״ הוא נשמע כאילו הוא כועס על עצמו. ״את זוכרת איך התנהגתי עלייך? איך איימתי עלייך?״

״אבל לא הרגת אותי, למרות שהיית צריך. לא הרגת את אבא שלי. הצלת אותו. אתה יודע כמה ניסיתי לשכנע אותו להיכנס לגמילה?״

״רציתי לרצוח אותו. זה היה או להיכנס לשם או שהייתי הורג אותו.״

״הוא לא היה בוחר במוות, בחיים.״ אני ממהרת לומר. ״לא הרגת אותו. לא הרגת אותי. במקרה של שנינו, הצלת אותנו. אדוארד,״ אני נאנחת. ״למה אתה מתנהג ככה?״

״מה זה ככה?״ הוא נוהם.

״כאילו אתה עשית משהו לא בסדר. אתה לא... טוב. חוץ מהפעם ההיא שקראת לי זונה. לקחתי את זה די קשה.״ אני מתוודה.

״לא התכוונתי לזה באמת.״ הוא אומר בנימה שקטה. אני רואה את החרטה והרגש שלו בעיניים. ״אני מצטער, סינדרלה.״ הכנות שלו מרגשת אותי, כאילו הוא באמת מצטער. אף אחד לא עשה את זה לפניי.

בחיים לא ראיתי בן אדם כמו אדוארד. כל כולו מלא רגש, אבל הוא לא מראה את זה לאף אחד. הוא נותן את כל הרגשות האלה רק לי. איך אפשר לא להתאהב בו כשהוא עושה את זה רק לי?

״אני סולחת לך כי אני מאמינה לך.״ אני מחייכת חיוך קטן.

״למה?״ הוא נושם עמוק.

״כי אתה היחיד שסובל אותי,״ אני קורצת אליו.

״אני אכאיב לך, סינדרלה.״ הוא מלטף את השפה שלי כשהוא מביט בה במבט מיוסר. ״את לא יכולה להישאר איתי. אני אהרוס אותך. את תמותי. את תשנאי אותי.״

למה הוא חושב ככה?

״אני לא. אני דווקא מחבבת אותך.״

״כי את מטורפת,״ הוא מגחך בלי הומור.

״אתה היחיד שמכיל אותי.״ אני אומרת במהירות. לא התכוונתי לומר את זה, אבל הוא גורם לי להגיד רגשות שהתביישתי לחשוף.

״אין מה להכיל, סינדרלה.״

אני חושבת שיש יותר מדי להכיל.
אני מרגישה פגומה בעקבות ילדות פגומה.

״מה זה אומר?״ אני שואלת.

״את צריכה לראות את עצמך דרך העיניים שלי כדי להבין על מה אני מדבר.״ והלב שלי? כן... הוא נמס כרגע, אז אם אתם מוצאים אותו בתוך שלולית.. תפנו ישר אליי, בסדר?

שיט. אני לא עומדת בזה.

אני מחייכת כמו אידיוטית.

״למה את מחייכת ככה?״ הוא מגחך בהפתעה.

״כמה מילים וקנית אותי.״ אני עדיין מחייכת כמו דבילית. הוא צוחק. ״אני אוהבת את הצחוק שלך,״

הוא דוחף את פניי אל חזהו בחיבוק כשצחוקו גובר. ״אלוהים, סינדרלה,״

אני מחבבת את הגבר הזה עוד יותר.