סינדרלה

40

קלובר מיי
הוא סיפר לי הכול. הלב שלי נשבר לרסיסים מהסיפור שלו. הוא מוחה את הדמעות שלי. ״אלוהים, אבל למה את בוכה?״ אדוארד מגחך אבל לא משמחה. הוא לא אוהב לראות אותי עצובה.

״עברת את זה לבד. היית ילד.״ אני בוכה עוד יותר. הוא מחייך חיוך קטן.

״כואב לך בשבילי?״ הוא הפעם מחייך חיוך רחב יותר.

״אל תצחק עליי.״ אני דוחפת את פניו בעדינות.

הוא לא מזיז את החיוך. ״אני לא צוחק עלייך. את חמודה, סינדרלה, אבל אני לא רוצה שתהיי עצובה בגללי.״ הוא נושק למצח שלי. ״את רוצה שנראה את הסרט המטופש שלך?״

אני מוחה עוד כמה דמעות. ״תראה איתי סינדרלה?״ אני מושכת באפי.

״מה שתרצי.״ הוא גונח.

אני מחייכת חיוך קטן.

אנחנו באמת רואים סינדרלה.

״מי עושה דבר כזה? היא תיפול.״ הוא ממלמל ברוגז כשסינדרלה רצה במדרגות.

״היא לא תיפול. זה סרט, אדוארד.״ אני אומרת את זה בנימה שקטה.

״מה את אומרת?״ הוא ממלמל בקול קטן, מושך את שיערי כדי להציק לי. אני מחייכת.

אדוארד מוצא חן בעיניי עם כל רגע שעובר.

***

ג'קסון מגיע. אני לא מתכוונת לצוטט, אבל.. כן. אני עושה את זה.

״בוס,״

״תקרא לי אדוארד. אני כבר לא מאיים.״ קלילות מגיעה לקולו של אדוארד. ״הרעיון שלך טוב ואני חושב שהוא יצליח. תגיש בקשה? אתן לך הזדמנות כמו כולם, ג'קסון.״

הלב שלי מתמוסס.

אדוארד הוא כזה... חמוד. רק על איזה רעיון מדובר? אני יודעת שאדוארד מדרבן צעירים והכול.. אבל מה הרעיון של ג'קסון?

״קלובר עושה לך טוב, בוס.״ ג'קסון אומר ואדוארד לא אומר כלום. ״היא ילדה טובה. אני שמח שהחזרנו למניאקים האלה, המשפחה של האחים גרין חושבים שאלו הרוסים. מי היה מאמין?״

שמעתי שהאחים לוגן נרצחו.
זה... אלו היו הם שרצחו אותם?

אני מרגישה את הפאזל מתחבר.

״אני לא רוצה לדבר על זה. ואל תזכיר אותם ליד קלובר.״ אדוארד נוהם.

אולי על זה היה הבלגן בעבודה?

״אני מבין. איך קלובר?״

ג'קסון מדבר יותר מדי. ״בסדר.״ אדוארד נותן תשובות קצרות.

״אתה אוהב אותה, בוס?״ קולו מהוסס.

אני מניחה את היד על הלב שלי בציפייה. אם הוא יגיד לא זה ישבור לי את הלב ואם הוא יגי— הוא לא יגיד כן.

ואז אדוארד מעביר נושא, וזה כמו טוויסט בעלילה מבחינתי.

הוא לא אמר אם כן או לא!

ואז אני שומע את הכיסא נגרר. ״אני דווקא חושב שהיא כן אוהבת אותך.״ והצעדים מתקרבים. אני בורחת לחדר בשקט.

אני משפשפת את המצח שלי.

ג'קסון השתגע?

הדלת של חדרי נפתחת בלי התרעה. אני קופצת. ״מה?״ אני שואלת חסרת נשימה.

אדוארד מביט בי בבלבול. ״למה נבהלת?״ הוא מרים גבה.

״אני.. לא יודעת.״ אני מסמיקה. ״קרה משהו?״ איזה טיפשה! אני מפילה את עצמי!

״אני צריך לדבר איתך.״ הוא מפתיע אותי.

השיחה שרציתי לברוח ממנה.

ואז זה כמו סטירה לתוך הפנים; ״את אוהבת אותי?״ נימת קולו מבולבלת.

אם אגיד שכן.. הוא יברח. עדיף לשקר. כולם אוהבים שאני משקרת. אדוארד לא עלה על המשחק של השקרים שלי עד עכשיו. יהיה בסדר. רק שקר קטן. אבל האם זה שקר קטן? כי השאלה ענקית, הרגשות שלי מפלצתיים כלפיו.

אבל למה זה קשה כל-כך?

״קלובר?״ הוא מזכיר לי שאני צריכה לענות.

אני מגחכת בבוז. ״אתה נהיית דושבג מיום ליום, אדוארד.״

אני רואה את עיניו מתכהות. הוא כועס. למה הוא כועס? ״אז לא?״

״אל תחמיא לעצמך. ברור שלא.״ שמישהו יכה אותי. זה עדיף. למה זה כל כך קשה לשקר לו?

״מעולה.״ ואז הוא יוצא בטריקת דלת שמרעידה את הקירות. אני מבינה שהוא ממש עצבני, אבל לא מבינה למה בדיוק.

מה עשיתי לא בסדר?
הוא היה מרחיק אותי ממנו אם רק היה יודע מה אני מרגישה כלפיו.

אני מרגישה כאילו הוא דחה אותי.
מה נסגר איתי?

••••••

אני במצב רוח מאוד נדיב ואופטימי היום🙃