סינדרלה

14

חלק 2
קלובר מיי
אני מוצאת את עצמי שוקעת למחשבות של- למה.

למה הוא הכניס את אבא שלי לגמילה?
למה הוא משאיר אותי בחיים?
למה הוא מתנהג אליי רגע יפה ורגע מכוער?
למה הוא מסתכל עליי במבטים כאלה שעוצרים את הנשימה שלי?
למה הלב שלי דופק בפראות מהמחשבה שיקרה לו משהו?

והדקות עפות, הדלת נפתחת. ג'קסון עומד שם ונראה מהסס. ״הוא חסר הכרה ותחת תרופות. יש מצב שתשימי עליו עין? אני חייב לעוף.״ אני רוצה לסרב.

הנוכחות של אדוארד מכניסה אותי למקומות שאני לא רוצה להיכנס אליהם.

אני מהנהנת לחיוב באיטיות. ״מת עלייך.״ הוא שולח לי חיוך ובורח.

אני הולכת לחדרו של אדוארד. הוא שוכב ונראה שליו בשינה העמוקה שלו.

הוא עלול להתעורר? איך הוא יגיב כשהוא יראה אותי?

חסר הכרה. תחת תרופות.

לא. אין מצב שהוא ער. ״אדוארד?״ אני מהססת. הוא לא עונה אז אני נשכבת לצידו ונצמדת לגופו. חום בוער בדמי מהקירבה אליו. אני משחררת נשימה קצרה. ״תודה ששלחת את אבא שלי לגמילה,״ קולי רועד.

הוא לא עושה כלום.

הוא באמת ישן?

״אתה באמת ישן?״ אצבעותיי מלטפות את הזיפים הקצרים שלו. הוא לא זז. ״אתה באמת נחמד אליי.״ אני מודה בשקט, אני מלטפת את השפתיים המהממות שלו.

רצונות מוזרים, לכו מכאן!

״אני ניסיתי לשכנע את אבא שלי כמה פעמים. הוא תמיד דחה אותי.״ אני מספרת. ״אלוהים,״ אני רוצה לבכות. ״אני מבולבלת. כאילו.. טוב. אני מרגישה מתוסכלת. אתה אפילו-״ אני עוצרת בנשימה קטנה. אני מחבקת את גופו.

הוא מרגיש? שומע?

חסר הכרה, טיפשה.

אני בזהירות מעבירה את אצבעותיי בשיערו. השיער הקצר שלו רך, נעים, מדהים. ״תודה,״ אני אומרת שוב ובסוף מניחה את ראשי על חזהו.

אני לא מתכוונת להירדם, רק קצת לנמם.

טיפ-טיפונת.

אין מצב שאני... ארדם.

והנה, אני נרדמת. וזה נעים כל כך.
אני חולמת על אדוארד.

טיפשי, נכון?

אני חולמת שהידיים שלו מלטפות אותי. אני שומעת אותו אומר לי שאני יפה, ולעזאזל, אני מאמינה לו, אבל.. אני מרגישה יפה רק בחלום כי העיניים שלו מביטות בי כשאני קמה והלב שלי מפסיק לפעום.

אני רוצה לקלל את עצמי שאני כל כך קרובה אליו.

תשאלו איך אני יוצאת מזה.
אף אחד לא שואל?
הבנתי אותכם.

אוקי, אז ככה, אני קמה באלגנטיות ומועדת קצת ברישול. קמתי מהר מדי מהמיטה.

״קלובר,״ קולו צרוד, נעים, מדגדג. אני קופאת. ״אני צמא.״

הקלה שוטפת אותי. אני ממהרת לדלת. ״אני אלך להביא לך מים.״ ואז אני רצה להביא לו מים מרוב שמחה שהוא לא עקץ אותי או אמר משהו שהביך אותי.

כשאני חוזרת אני עוזרת לו להתיישב למרות שהוא מתעצבן כשאני מתקרבת. הוא שותה מהמים ועוצם את עיניו אחרי שמסיים. הוא נראה חלש.

אני מחליטה לשאול. ״אולי נתקשר לרופא? אתה לא מעדיף לנסוע לבית חולים? אולי ג'קסון? נתקשר לג׳קס! כן! רעיון טוב!״ אני מדברת מלא. אני יודעת. הוא נאנח ואז פוקח את עיניו ומביט בי במבט הכי עייף שלו. ״מה? להתקשר? למי?״ אני מתקרבת במהירות ומתיישבת על המיטה.

״לכי מכאן, קלובר.״ נהמה קטנה. הוא כועס. ״את עושה לי כאב ראש.״

אוף.

אני ממצמצת בעיניי. ״זהו, נשבעת, אני לא אומרת מילה.״ אני ממלמלת בכזאת מהירות שאני בספק אם לא שברתי שיא גינס.

״מה השעה?״ הוא מגרד את הזיפים שלו ומביט בי בציפייה.

אני ממהרת להביט בממיר. ארבע לפנות בוקר???? אני מכחכחת בגרוני. ״ארבע לפנות בוקר,״ קולי יוצא חלש.

״אמרת שאת לא אומרת מילה.״ הוא מזכיר בחיוך קטן.

״אלוהים,״ אני נושפת בכעס. ״אתה מנסה להציק לי? אני אשאיר אותך פה לבד ואם תנסה לקום ותיפול אני ממש לא אעזור לך.״ אני מאיימת בפרצוף רציני.

הוא עדיין מחייך. ״זאת הכוונה. לכי.״ הוא מצביע על הדלת. אני מתקרבת ומתכוונת לצבוט לו את הפטמה כי היא מדהימה והוא מעצבן, וכשאני עושה את זה הוא צוחק. הצחוק שלו מדהים. ״מה את עושה?״ החיוך לא יורד מהשפתיים המהממות שלו.

״אתה מעצבן אותי בכוונה, אני מכאיבה לך בכוונה,״ אני מסובבת את הפטמה והוא גונח, מושיט יד לעורף שלי ומקרב את פניי אליו. ״אני מריחה כמו גופה מהפה,״ אני אומרת במהירות.

״לא אכפת לי.״ הוא מקרב אותי עוד אליו. אני צובטת חזק יותר את הפטמה שלו מהלחץ. ״אבל את תולשת אותה, לעזאזל,״ הוא עוצם את עיניו.

אני משחררת. ״שיט, סליחה,״ אני נבהלת.

דפיקה עדינה. ״מר בלאק?״ זה ג'קסון.

״מה?״ קולו חד. עיניו לא זזות משלי והוא מקרב אותי יותר, אני מצייצת.

״אני יכול להיכנס?״ ג'קסון מכחכח בגרונו.

״כן,״ הוא משחרר אותי ואני ממהרת להתרחק. הדלת נפתחת ולחיי מתלהטות מהמבט החשדני של ג'קסון.

״לא הלכת?״ אדוארד שואל אותו בנימה רגועה. אני ממש לא מצליחה להיות רגועה. הוא עמד לנשק אותי לפני רגע? כי הוא היה קרוב והבל פיו דגדג את שלי ממש לפני רגע!

״הלכתי להרדים את הבת שלי.״ ג'קסון מחייך. החיוך שלו נחמד כשהוא מדבר על הבת שלו. אני מקווה שאבא שלי היה פעם ככה איתי. אני מקווה שמישהו פעם אהב אותי.

״אני אחזור לחדר,״ אני ממלמלת ועוקפת אותו במהירות, כמעט רצה מהחדר של אדוארד לשלי.

בשנייה שאני מגיעה לחדרי אני נשענת על הדלת, מחליקה באיטיות ונוגעת בליבי. זה מרגיש כמו סצנה מסרט אחרי שהגיבור נישק את הבחורה.

אדוארד לא נישק אותי.
הוא רק נגע בי.
הוא רק התקרב.
רק הביט בי ככה.

אלוהים, למה אני כל-כך לחוצה?