סינדרלה

33

כעבור חודש
קלובר מיי
ברור שחזרתי לבית לבד.

אבא שלי ניסה להתקרב אליי בכל יום שעבר, אבל תמיד מצאתי תירוץ אחר. הגיע הזמן שאחפש עבודה והאופציה הטובה ביותר הייתה בר נחמד ושקט בסגנון פעם.

אני מנסה לעמוד בקצב של של לוקאס, הבחור שעושה לי את החפיפה. העבודה שלי זה להגיש את המשקאות, אבל הלבוש שלי. אלוהים, הלבוש הוא נוראי.

זאת חצאית קטנה וגופית בטן עם לוגו המקום, ואם לא מספיק יש סינר שקוף עם הלוגו בשחור.

איזה מדים מגוחכים.

אבל אני צריכה את הכסף...

צד אחד שואל האם זה שווה את הכבוד שלי. ״שולחן מספר חמש, קדימה.״ לוקאס מסמן לי להתקדם. אני נאחזת במגש וידיי רועדות. זה כבד לי.

איך המלצריות עושות את זה בכזאת קלות?

אני מביאה ללקוחות את השתייה שהם ביקשו. כמה מהם ממלמלים דברים לא נעימים וכמה מהם סתם צוחקים.

אני כמעט בורחת למאחורי הדלפק. ״אני...״ לא חושבת שאהיה מסוגלת לכל הפלירטוטים האלה מגברים בגיל של אבא שלי.

״אין זמן. שולחן תשע.״ הוא דוחף עוד מגש לעברי. אני נאנחת בתבוסה ומנסה להתחנן במבטי. ״עכשיו, עובדת זמנית!״

אני רוצה לזרוק עליו את המגש. אני הולכת לשולחן תשע ומניחה את השתייה מבלי להביט באנשים. ״זה שלכם,״ אין לי מצב רוח ולא אכפת לי אם לא ישאירו לי טיפ.

״מי עיצבן אותך, מיי?״ קול מוכר. ראשי מתרומם בשנייה. ג'קסון. ״טוב לראות גם אותך.״ הוא צוחק כשאני מחבקת אותו חזק.

״נעלמת.״ אני בוחנת את פניו בהתרגשות. ״מה שלומך? איך אמנדה? ריילי?״ אשתו והתינוקות... אני מתגעגעת לסיפורים שהוא סיפר עליהם.

״מעולה.״ הוא זורק מבט מהיר ל- אדוארד. לעזאזל. זה אדוארד. העיניים שלו בוחנות אותי, קוראות אותי.

השעון שלי רוטט. זה אומר שלוקאס קורא לי. ״אחזור עוד מעט.״ אני מבטיחה לגקסון ואז ממהרת אל ללוקאס. עוד מגש ועוד, ועוד. כל כך הרבה.

שהחפיפה נגמרת, אני מחפשת אחר ג'קסון ואדוארד. שניהם כבר הלכו.

ברור. מה חשבתי? שיחכו לי?

אני יוצאת מהבר, מבטיחה לעצמי לא לקבל את העבודה הזאת. הכסף שווה אבל הכבוד שלי בהרבה יותר שווה. באמת, צריך למחוא כפיים לבנות ששורדות את כל הבני זונות האלה.

אני מנגבת את ידיי בחצאית הקצרה. ג׳יפ יוקרה שחור ומוכר צופר לי.

זה אדוארד.

ג'קסון לא שם איתו באוטו. אדוארד חיכה לי?

אני פונה בכיוון ההפוך ומחכה לאוטובוס. הוא אמור להגיע כל רגע וזה האוטובוס האחרון. אדוארד עוצר ליד התחנה. ״אז עכשיו את מתעלמת ממני?״