סינדרלה

5

קלובר מיי
פחד. כאב. לחץ. אשמה. חרטה.

פחד על מה קרה לאבא שלי.
כאב שהוא מתמודד בלעדי.
לחץ שאולי הוא מת.
אשמה שהשארתי אותו לבד.
חרטה על היום שפגשתי את האנשי הקזינו האלה.

״קלובר,״ ג׳קס מסיט את קצוות שיערי. ״את חייבת לאכול את זה. את כבר יומיים לא נוגעת באוכל. יש לך ריח של גופה מהפה.״

״כי אני אמורה להיות הגופה. לא אבא שלי.״ אני דוחפת את הצלחת בכעס וקמה מהשולחן.

״אבא שלך לא מת,״ הוא לוחש. ״הוא-״ ג׳קס נעצר בהשתנקות ועיניו מתבוננות במישהו מאחורי. זה כנראה היצור היפהפה ההוא, האכזרי שלקח את אבא שלי.

״היא עדיין לא אוכלת?״ קולו נשמע אטום מרגש כלשהו.

״עדיין לא, בוס. אני אשכנע אותה. תן ל-״

״לא. נתתי לך ולה מספיק זמן. עוף מכאן.״ קולו חד. ג׳קס הולך ומשאיר אותי איתו לבד. אני מביטה בו במבט מלא שנאה. אני מרגישה צורך לומר משהו מגעיל אבל ג׳קס אמר לי משהו שלא הייתי אמורה לשמוע.

אבא שלי חי.

״אני לא נוגעת באוכל עד שאני לא רואה את אבא שלי.״ אני אומרת בעקשנות ומביטה בעיניים הירוקות שלו.

״קומי.״ קולו חד.

״לא.״ אני אומרת במהירות, מתכוונת לעמוד על שלי, אבל הוא מושך אותי במהירות וגורם לי לעמוד.

״תאכלי.״ הוא מסובב במזלג פסטה שנראית טעימה. אני מנידה בראשי והוא נושם עמוק ומקרב את המזלג מלאת כל הטוב אל שפתיי. אני מהדקת את שפתיי בכוח. ״את מתכוונת לראות כמה רחוק אלך?״ הוא מאיים.

אני מהססת.

מה הוא כבר יעשה לי? יהרוג אותי?

גופו נצמד לשלי וקשיח לעומת גופי שרך. ״תפתחי את הפה שלך, סינדרלה. קדימה.״ קולו יותר נעים. אני כמעט נמסה. אני עושה כדבריו. ״יופי,״ עיניו מביטות אל שפתיי ואני מרגישה בעולם קסום.

האמת מכה בראשי.

״איפה אבא שלי?״ אני שואלת כשאני מסיימת לבלוע. הוא מצמיד את המזלג עם הפסטה אל שפתיי. אני מזיזה את ראשי, ״איפה הוא? אני רק רוצה לדעת שהוא בסדר.״

״תאכלי.״ הוא מתעלם מהבקשה שלי.

״אלוהים,״ אני נוהמת. אני לוקחת ממנו את המזלג בכעס ודוחפת לצלחת, מניחה את המזלג שיהיה לו שם. ״תזוז ממני. אני לא רעבה.״

״את ממש מעצבנת אותי.״ הוא מרתק אותי למקומי כשהוא לוחץ על גופו על שלי. אני כמעט גונחת מכמה שהגוף שלו מעורר בי חשקים מטורפים. ״ממש אדיב מצידך לחשוב על האידיוט הזה. אמא שלך מתה בגללו. השתגעה בגללו. את רוצה לגמור כמוהה?״ זה מכה בי. חזק מדי.