סינדרלה

הסוף

קלובר מיי
עיניי דומעות ללא הפסקה. אדוארד נאחז בכתפיי, גורם לי להישאר מול המראה- לראות את מי שהכי לא רציתי לראות- את עצמי. כאב ושנאה נספג בבטן שלי.

״תשחרר,״ קולי רועד. אני לא אוהבת לבכות, אבל אני לא מצליחה להיכנס לנעליי הסינדרלה ברגע הזה. אני לא מסוגלת לשקר לעצמי.

למה?

״תשחרר!״ אני צועקת בבכי. הוא מביט בעיניי בכעס. אני עוצמת את עיניי חזק, לא רוצה לראות את הבחורה הזאת. היא מכוערת. היא לובשת סט שחור של הלבשה תחתונה ויש פגמים. צלקות של האונס.

אנשים אחרים לא יבחינו בהם, אבל אני כן. אני שונאת אותם.

מה חשבתי שהייתי עד היום? חיקוי זול של סינדרלה.

אני שונאת את עצמי.

״תפקחי את העיניים, קלובר.״ קולו יציב. ״אני רוצה שתראי את מה שאני רואה.״

אני לא רוצה.

״עכשיו.״

אני לא רוצה.

״תפקחי את העיניים. ואם לא תפקחי אותן, אני נשבע לך, בכל אור שאני רואה, אני הולך ואת לא תראי אותי בחיים.״ אני לא פוקחת את העיניים כי אני אנוכית. ״קלובר, אלוהים!״ הוא משחרר את כתפיי.

רגליי רועדות.

הוא מתכוון ללכת?

אני פוקחת את עיניי ומביטה בו. ״את יודעת מה אני אוהב בך?״ קולו מעוצבן.

מה זה קשור עכשיו?

אני רוצה להסתובב. ״לא. שלא תעזי.״ הוא נאחז בכתפיי, משאיר אותי במקומי. ״את יודעת, קלובר.. מה אני אוהב בך?״ נשמע שהאיפוק שלו אדיר.

אני מנסה להיכנס לנעליי הסינדרלה שלי, אבל סינדרלה בת הזונה בחרה שהנעליים יהיו מזכוכית, ועכשיו שלי שבורות. אני מנסה לחבר את הנעליים. ״סינדרלה?״ אני לוחשת. השפה שלי רועדת.

״אותך. את כולך.״ עיניו מתרככות. ״אני אוהב אותך, קלובר.״ הוא משחרר את כתפיי. ״את יודעת מה אני רואה דרך העיניים שלי?״

הלב שלי מתרכך.

״מה?״ אני נגעלת כשאני מביטה בעצמי. הוא נוגע בצלקת של סכין על הבטן שלי. האחים לוגן המזויינים. ״הצלקת מכוערת.״ אני לוחשת.

״היא לא. היא יפה. אני אוהב אותה.״ הוא מסובב אותי אליו. ״הצלקות שלנו הם הסימנים הכי יפים שלנו. הם מזכירים לנו איפה היינו פעם ואיפה אנחנו היום. את צריכה להתגאות, קלובר. את במקום אחר. את בסדר.״ קולו כן. ״אני גאה בך.״

עיניי רטובות עוד מהרגע הראשון שהוא הציב אותי מול המראה. מתי סוגרים את הברז של הדמעות? בחיי, בסוף אמות מבכי.

״את יפהפייה. החיוך שלך יכול להאיר את כל העולם. העיניים שלך מלאות בתקווה. את החזרת את התקווה שלי, קלובר.״ הוא מלטף את הדמעות בעדינות שמאיצה את ליבי.